?כיצד מתמודדים נכון עם הקורונה

פרשת כי תשא תש”פ

“ויאמר ה’ אל משה, קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה בד בבד יהיה, ועשית אותה קטורת רוקח מעשה רוקח ממולח טהור קודש”

(שמות ל, לד-לה)

העולם כולו חרד בימים אלה מפני מגפת הקורונה. הכול שואלים את עצמם כיצד להתגונן מפני המחלה. כיהודים, אנו מאמינים באמונה שלמה שאין שום דבר בעולמנו שמתרחש במקרה, אלא הכל גזירת עליון מאת השם. כאשר אנו רוצים לברר מה מוטל עלינו בשעה קשה זו, חובתנו לשים לב לשני אפיקים מרכזיים: ראשית – חובת ההשתדלות והזהירות. שנית – דרכי התפילה והסגולה שלימדונו רבותינו להתמודדות עם מגיפות.

נתחיל בהתמודדות הרוחנית. אחד הכלים החזקים ביותר שלמדנו בתורה להתמודדות עם מגיפות הוא הקטורת, עליה מצווה משה רבינו בפרשתנו (בפסוקים שהבאנו בתחילת המאמר). כשפרצה מגיפה בישראל בעקבות מחלוקת קורח ועדתו, אומר משה לאהרן (במדבר יז, יא-יג):

“ויאמר משה אל אהרן, קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת, והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה’, החל הנגף! ויקח אהרן כאשר דיבר משה, וירוץ אל תוך הקהל, והנה החל הנגף בעם. ויתן את הקטורת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים, ותיעצר המגיפה”.

מפסוקים אלו אנו לומדים כי הקטורת גורמת לביטול מגיפות. כיצד זה נוגע אלינו שאין לנו את הקטורת? כך כותב הזוהר הקדוש (פרשת וירא דף קכ”ב):

“ועוד אמר לי אליהו: בשעה שיקרה מגפה בבני אדם, ברית נכרת וכרוז מעביר על כל צבאות השמים, שאם בניו יכנסו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבארץ, ויאמרו ברצון הלב ונפש את הענין של קטורת הסמים שהיו להם לישראל, יתבטל המגפה מהם. אמר ר’ יצחק, תא חזי (=בוא וראה) מה כתוב: “ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה” וגו’, אמר לו אהרן: למה זה? אמר משה: “כי יצא הקצף מלפני ה'” וגו’, מה כתיב? “וירץ אל תוך הקהל” וגו’, “ותעצר המגפה”, ומלאך המחבל לא יכול לשלוט ונתבטל המגפה. הרי מפורש, שהקטורת מבטל את המגפה“.

אם כך, ישנה סגולה מיוחדת באמירת פרשת הקטורת בציבור בכדי לגונן מפני מגיפה. בנוסף, פשוט שבידינו הכלים ה”רגילים” שהם תשובה, תפילה וצדקה, שיפה כחם בכל עת להעביר את רוע הגזירה ולגונן עלינו. וכבר נודעו דברי הרמב”ם בתחילת הלכות תעניות:

“מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור… כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן… ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב “עונותיכם היטו” (ירמיהו ה’) וגו’, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות…”.

בנוסף, החושב שצרה זו לא תגיע אליו, מאחר שהוא נמצא במקום שבו אין כל כך סכנה, או מפני גילו הצעיר וכדומה, נקרא “חוטא”, כמו שכתב בספר חסידים (אות תשנ”ג):

“יש מתפלל על אחרים ונענה ועל עצמו אינו נענה וכו’, אבל מפני שישראל ערבים זה לזה, לכך כשצער בא על אחד חייבים כולם להצטער ולהתפלל, שנאמר (תהלים ל”ה י”ג) ‘ואני בחלותם לבושי שק’ וכתיב (שם) ‘ותפלתי על חיקי תשוב’, ואם לא היה מתפלל היה חוטא, שנאמר (שמואל א’ י”ב כ”ג) ‘גם אנכי חלילה לי מחטוא לה’ מחדול להתפלל בעדכם'”.

כיהודים מאמינים, עלינו לזכור כי זוהי חובתנו הראשונית, לחוש ערבות ואחריות עם כל אחינו בית ישראל, לדאוג לשלומם, ולהתפלל לעצירת המגיפה.

משימה לא פחות חשובה היא חובת ההשתדלות והאחריות של כל אחד מאיתנו בהתגוננות הגשמית מפני וירוס הקורונה.

ברור וידוע לכל, כי קיימת חובה מן התורה לשמור על הבריאות, כפי שנאמר בתורה “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” (דברים ד, טו). בכלל חובה זו להתרחק מכל סיכון ומחלה, ומי שמזלזל בכך נקרא פושע והקב”ה דורש ממנו את דמו אם ימות מן הפגעים המצויים בעולמינו. וכבר נאמר “צינים ופחים בדרך עיקש – שומר נפשו ירחק מהם” (משלי כב, ה).

לכן לדוגמה, על האדם לדאוג להתעטף היטב בימות החורף בכדי שלא לחלות. אך ההתגוננות מפני הקורונה הינה שונה. הרשויות מנחות את הציבור לנקוט אמצעים מפליגים בכדי למגר את המחלה. בין היתר, להקפיד על היגיינה ורחיצת ידיים באופן קיצוני יותר מאשר בדרך כלל. להימנע מלחיצת ידיים. להימנע ככל האפשר מטיסות לחו”ל, וכך עוד הנחיות שנחשבות קיצוניות למדי. ובעיקר, ההנחיה לכל מי שחזר ממדינה שהמחלה נפוצה בה להיכנס להסגר ביתי של שבועיים. וכאן הבן שואל: האם על פי ההלכה עלי לנקוט צעדים אלו? ראשית, הצעדים שננקטים במטרה למנוע הידבקות. האם הסיכון להדבקה הוא כ”כ גבוה, שישנה חובה הלכתית לבצע אותם? ושנית, הצעדים שננקטים כדי למנוע הדבקת אחרים. האם הסיכון שמחמתי יידבקו אחרים, אף שרוב הסיכויים שאינני חולה, ואפילו אם כן, אין כל ודאות שידביק אחרים], הם גבוהים מספיק בכדי לאסור על האדם לצאת מביתו במשך שבועיים ימים?

ובכן, דעתם של כל גדולי הפוסקים בימינו היא חד משמעית לחייב לנהוג על פי כל הכללים של רשויות הבריאות, ומכמה טעמים:

ראשית, באופן כללי ההלכה מכירה בסמכותם של גורמי הרפואה לקבוע מהו סיכון וכיצד יש להתמודד עמו. אין לאדם יכולת לקבוע בעצמו מהו הסיכון ומהי ההנהגה הרצויה, אלא הוא חייב לשמוע בקול הגורמים המוסמכים לכך, גם בלי קשר לכלל ההלכתי “דינא דמלכותא דינא”, אלא מתוקף הכלל “סכנתא חמירא מאיסורא”, כלומר – יש לנהוג במקרה סכנה בחומרה גדולה יותר מאשר במקרי איסור. ואם בשאלה של איסור והיתר הוא לא היה מעלה על דעתו להחליט בעצמו כיצד לנהוג – כל שכן בשאלה הקשורה לרפואה, שעליו לשאול את הגורמים הבקיאים בכך ולנהוג על פי המלצותיהם ממש כאילו היו אלו הנחיות הלכתיות.

בנוסף, הכלל “חמירתא סכנתא מאיסורא” בעצמו מחייב את האדם לנהוג בחומרה כלפי מצבי סיכון, בין סכנה שהוא עלול לגרום לאחרים, ובין סכנה שעלולה להיגרם לנפשו מאחרים. בכל אלה, חובתו היא להתרחק ככל הניתן מן הסכנה, ולכל הפחות להישמע בקפדנות להוראות הרופאים המוסכמים בכל מקום ומקום.

דוגמא להתנהגות שנועדה להרחיק כל אפשרות של מחלה אנו מוצאים בגמרא בכתובות (דף עז עמוד ב) בנוגע למחלת ה”ראתן”, סוג של שחין מדבק ביותר:

“מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של בעלי ראתן! (=התרחקו מן הזבובים השוכנים על האנשים החולים במחלה זו, משום שהם מפיצים את המחלה). רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה (רבי זירא היה מתרחק מלשבת במקום שנושבת רוח שנשבה על אדם חולה ראתן). רבי אלעזר לא עייל באהליה (רבי אלעזר לא היה נכנס לאהלו של החולה – למעשה הוא היה נוקט באמצעי בידוד). רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה (רבי אמי ורבי אסי לא היו אוכלים את הביצים שהיו באותו מבואה שבה מתגורר חולה ראתן)”.

אמצעי הגנה אלו אינם אלא תוצאה של יחס מחמיר למגיפה ולסיכון.

שיקול עיקרי נוסף בענין, מעביר את המבט מן המקרה הפרטי של אדם פלוני והחשש שמא יידבק או ידביק, אל המבט הציבורי הכללי. כידוע, חלק מן ההנחיות שניתנות לציבור בנושא ההתמודדות עם הקורונה מקורו בחשיבה על ההתנהגות הציבורית הרצויה בכדי להשתלט על המחלה. בהקשר זה, ישנה עמדה הלכתית מובהקת הקובעת כי היחס שאנו נותנים לפיקוח נפש ולסכנה ציבוריים הם ברמת חומרה יתירה מאשר לסיכון של אדם במקרה הפרטי, כך שגם מצבים שבמקרה פרטי אינו נחשבים לפיקוח נפש, ייחשבו פיקוח נפש במקרה של סיכון לכלל הציבור.

להנחה זו ישנן השלכות רחבות במקרים רבים. כך לדוגמה, בבתי חולים עושים כל מיני פעולות שנועדו למנוע סיכונים. רופא פרטי יכול להנחות את החולה להימנע מבדיקה מסוימת כי לדעתו הסיכון הוא נמוך. אבל בית חולים כמקום ציבורי יהיה חייב לעשות קריטריונים מחמירים בנושא.

דוגמה נוספת, האם משרד הבריאות חייב להקצות כספים רבים לעשות לכל האוכלוסייה חיסוני שפעת או לא. רופא פרטי יכול להגיד לקליינט שזה לא כ”כ דחוף והוא יכול להימנע מזה כי זה לא סיכון גדול. אבל משרד הבריאות כגורם ציבורי חייב לראות את הדברים בצורה מחמירה.

העיקרון הוא שסיכון, שרמתו במקרה הפרטי נחשבת נמוכה, תיחשב במבט הציבורי כרמת סיכון גבוהה. וכך גם במקרה דנן: הרשויות מחויבות לנקוט בצעדים מחמירים כשהסיכון הוא ציבורי, וכל אדם מחוייב להיצמד להנחיות אלו. רבינו הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א הביא כדוגמא לכך את הוראת רבי ישראל סלנטר זצ”ל, בתקופה שבה התפשטה מחלת הכולירה באירופה בשלהי המאה ה-19, שהורה לכל בני קהילתו, אף הבריאים שבהם, לאכול ולשתות ביום הכיפורים, בכדי לשמור על בריאותם של החולים, ולמנוע את התפשטות המגיפה. מהוראה זו, שהיו עליה חולקים רבים שסברו כי היא מקלה מדאי, אנחנו יכולים ללמוד על היחס לסיכון של הציבור בהשוואה לסיכון של הפרט.

נציין בקצרה מקורות לכך:

בנדרים (פ, ב) הובאה תוספתא (בבא מציעא סוף פרק יא) העוסקת בשתי ערים שכנות, שלאחת מהן קיימת זכות לשימוש במעיין הנובע סמוך אליה. בברייתא נידונת מידת החיוב של בני העיר הסמוכה להעמיד את מי המעיין לשימושם של בני העיר השכנה, ומלשונה משמע שלדעת ר’ יוסי יש להקדים את זכות הכביסה של בני העיר הסמוכה אפילו במחיר חייהם של בני העיר השכנה. בשו”ת אחיעזר (חלק ב סימן כג, ב) דוחה פרשנות זאת, וכותב שבודאי מדובר במקרה בו ישנה אפשרות לאנשי העיר השכנה להתאמץ ולהביא מים ממקום אחר, “אבל בחשש סכנה אינו עולה על הדעת” שיקדים ר’ יוסי את כביסת בני העיר גם במחיר סיכון חייהם של בני העיר השכנה.  אמנם, בר”ן שם, ובדברי הבית שמואל (סימן פ, טו) ועוד עולה בבירור כפי ההנחה שכתבנו.

מאחר שהדבר ברור שגם לדעת ר’ יוסי, שני הולכי דרכים שלאחד מהם מעט מים ובתכנונו להשתמש בהם לכביסה, והאחר עומד למות בצמא, יהיה חייב בעל המים לתתם לחברו, נצטרך לומר שמניעת הכביסה עבור הציבור נחשבת סכנה, ובשונה מאדם פרטי. מן הסוגיא משמע שלהבדיל ממקרה פרטי, יש להעניק משקל חמור יותר לסכנה ציבורית. מה שעבור האדם הפרטי עשוי להיחשב כסיכון ברמה נמוכה, נחשב ביחס לכלל כסכנת נפשות גמורה וכפיקוח נפש; משום כך סובר ר’ יוסי שיש להקדים את צרכי הכביסה של בני העיר הקרובה לשתיית בני העיר השכנה.

דוגמה נוספת ומפורסמת לכך שביחס לציבור יש לייחס חומרה של פיקוח נפש לסכנות שאינן נחשבות ברמה זו עבור האדם הפרטי אנו מוצאים בדין כיבוי גחלת של מתכת ברשות-הרבים בשבת.

בגמרא (שבת מב, א) אמר שמואל:

“מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים”.

כך גם נפסק ברמב”ם (שבת יב, ב) ושולחן ערוך (אורח חיים שלד, כז). רש”י מפרש, שכיבוי הגחלת אינו אסור אלא מדרבנן, ולכך הותר הכיבוי כדי שלא יינזקו הרבים. כך דעת ראשונים נוספים, ולכך גם מוגבל ההיתר להלכה. לעומת זאת, הר”ן והרשב”א שם הביאו דברי בעל הלכות גדולות, שנראה מדעתו שהכיבוי אסור מדאורייתא, ובכל זאת התירו את כיבוי הגחלת. מבאר הר”ן: “ואלו דברי תימה! שהאיך יתיר שמואל מלאכה דאורייתא שלא במקום סכנת נפשות? אלא שנראה שהרב ז”ל סובר, דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן”.

מתבאר מדבריו שיש להבחין בין סכנה לפרט לבין סכנה לציבור: ייתכנו מקרים בהם אובייקטיבית אין מדובר בסכנת נפשות, וכך יש להתייחס באשר לאדם הפרטי; אך במבט ציבורי, רמת הבטיחות והזהירות מסכנה הנדרשת עבור הציבור מחשיבה אותם כסכנת נפשות, עד כדי דחיית איסור דאורייתא מפניה.

כך גם במקרה דנן.

וכך כותב רבינו הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א במכתבו מט’ אדר, שכותרתו “למנוע משחית ומגיפה מעלינו”:

“לשאלת רבים כיצד להתנהג בענין וירוס הקורונה. הנני לגלות את חות דעתי, דפשוט וברור שיש לשמור בקפדנות על כל הוראות רשויות הבריאות המוסמכות. אלו שנמצאים בבידוד לא יצאו מביתם אף לא לדבר מצוה. כמה החמירו חז”ל וגדולי הדורות בחשש מגיפה, ומצינו בכתובות (עז, ב) לגבי מחלת הראתן, וידוע מהגר”י סלנטר שבשעת מגיפת החולירע הורה אף לבריאים לאכול ביום הכיפורים, וכיוצ”ב במקורות רבים. וכך גם במחלה זה שמדבקת ומתפשטת באופן מבהיל וסכנתה מרובה וכבר הפילה חללים רבים.

ויש להרבות בתשובה תפלה וצדקה שמעבירין את רוע הגזירה”.

את מכתבו מסיים הרב וייס שליט”א במילים: “אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך, ויתקיים בנו “והסירותי מחלה מקרבך”.