האם התקף חרדה נחשב פיקוח נפש?

פרשת ניצבים תשע”ט


“ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה’ לך שם לב רגז, וכליון עיניים, ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך” (דברים כח, סה-סו)

  בשבוע שעבר פתחנו בבירור מעמדו של התקף חרדה בהלכה, וביררנו האם איסורים שאדם עבר עליהם כתגובה להתקף חרדה זקוקים לכפרה. בחלק השני של המאמר עברנו לדון בשאלה השניה – האם התקף חרדה ופחד עשויים להיחשב לפעמים כפיקוח נפש כך שיהיה מותר לחלל את השבת כדי להציל אדם מהתקף חרדה .

לדוגמא: פסיכולוג שמטפל באדם הסובל מהתקפי חרדה קשים, שדרך אותו חולה להתקשר אליו ברגעי חרדה כדי שיסייע לו להפיג את פחדיו, האם מותר לו לענות לשיחה ממנו בשבת )נניח שברור שזו מטרת הטלפון(? הבאנו מספר מקורות בהם דנו האחרונים בנושא והראינו כי אין זה ברור שניתן להוכיח משם כך. להלן נמשיך בבירור ההלכה.

חשוב לציין, כי כאשר מעיינים במקורות ההלכה, מסתבר שיש בנושא גישה שונה של ההלכה מזו של רפואת הנפש בימינו. בשיחה עם הפסיכיאטר המומחה הרב ד”ר יעקב פרידמן ,הוא הדגיש בפנינו כי מבחינה רפואית, התקף חרדה או פאניקה איננו עלול להביא את הסובל ממנו לכדי סכנה, כל עוד אין מדובר באדם בעל רקע של מחלת נפש אחרת )ומדובר באדם בריא מבחינה גופנית( .

למרות שהסימפטומים של התקף חרדה עשויים להיות דומים לסימפטומים של אירוע לב, ומשום כך בפעם הראשונה שאדם חווה התקף חרדה מן הסתם יש לפנות למיון בכדי לברר שאין מדובר באירוע לב, הרי שאדם שסובל באופן כרוני מהתקפי חרדה ומושגח על ידי איש מקצוע מתחום בריאות הנפש לא אמור לחשוש מהשלכות מסוכנות לגופו בעקבות התקף החרדה, ואדרבה, חלק משמעותי מהטיפול נועד להבהיר לו שאין מדובר בסכנה אמיתית אלא בחרדה בלבד .

לעומת זאת, בהלכה אנו מוצאים כי חרדה ופחד עלולים לגרום למוות.

נקדים ונאמר, כי לגבי חולה שיש בו סכנה, מצינו מספר הלכות שמתירות לחלל את השבת עבורו כדי ליישב את דעתו מפני פחד וחרדה .

כך למשל נאמר בשבת )קכח, ב( ונפסק להלכה בשו”ע )אורח חיים סימן של, א( שמותר להדליק את הנר לאשה במהלך לידה אפילו אין לה צורך בו כגון שהיא עיוורת, וזאת בכדי ליישב את דעתה שלא תפחד שהחושך גורע מאיכות הטיפול שהיא מקבלת. התוספות שם מבארים מדוע אין צורך לשאול לדעת מומחה, בשונה מהאכלת חולה ביום הכיפורים ,וכותבים: 

“שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה, ממה שיסתכן החולה ברעב.” 

אלו דברים חריפים ביותר, שיש בכוחם ללמדנו כי פחד וחרדה נחשבים לגורם מסוכן ולפיקוח נפש. כיוצא בזה בהלכה העוסקת בשאלה למי שומעים בנוגע לצורך בחילול שבת עבור תרופה, האם לרופא או לחולה, כאשר הרופא אומר שהחולה אינו זקוק לה, והחולה טוען שכן ,כותב הביאור הלכה בסימן שכח, שאם הרופא אומר שאינו מועיל אין סברא לשמוע לחולה ,“אם לא דאיכא חשש שמא תיטרף דעתו עליו אם יראה שאינם עושים כדבריו”.

יש לסייג: הלכות אלו נאמרו ביחס לחולה שיש בו סכנה מצד עצמו, ויתכן מאד שדווקא לגביו אנו חוששים ברמה של פיקוח נפש לכל התרגשות, פחד וחרדה. אבל מי שמבחינה פיזית בריא לחלוטין ואינו סובל אלא מהתקף החרדה בלבד יתכן שהיחס יהיה שונה. עם זאת, דברי התוספות הנחרצים מלמדים אותנו כי בהחלט ישנו יחס חמור לפחד וחרדה.

בגמרא ביומא )פד, ב( מובאת ברייתא:

“תנו רבנן: מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. כיצד? …ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו. והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין .”

מבאר רש”י: “ננעלה דלת – והתינוק נבעת“. כלומר – נבהל ומפוחד. מצב זה מוגדר כפיקוח נפש .

מלשון רש”י דייקו כמה אחרונים, שדווקא במצב שבו התינוק אכן נבעת ומפוחד מותר לחלל את השבת ולשבור את הדלת, משום שמצב זה מוגדר פיקוח נפש; אבל אם התינוק רגוע אין היתר לשבור את הדלת מחשש שמא יתפחד פתאום .

בהמשך מבארת הגמרא שם מהו החידוש בהיתר זה, שהיה מקום לומר שיתייצבו מאחורי הדלת קרוביו וינסו להסיח את דעתו באמצעות אגוזים וממתקים וכדומה. לכאורה יש לדייק משם שכל ההיתר אינו אלא במצב שהילד כבר שרוי בפאניקה, שאם לא כן, היה לגמרא לומר שהחידוש הוא בתינוק שכעת הוא רגוע, שגם עליו מותר לחלל את השבת. וכל שכן הוא, אם כלפי תינוק שכבר נבעת יש חידוש בדבר שלא מנסים להרגיעו באמצעות ממתקים, ודאי שהיה חידוש לומר שלא מנסים לראות אם ימשיך להיות רגוע! ובהכרח, שאכן אין זה נכון, אלא באמת אין מחללים את השבת אלא כאשר התינוק כבר בפאניקה.

אמנם חשוב לציין, כי למרות שכך באמת משמע מדברי רש”י, וכן בפסקי כמה ראשונים[1] משמע כך, מאחר שהביאו הלכה זו בנוסח “תינוק שבוכה בתוך הבית שוברין הדלת ומוציאין אותו”, ומבואר שכל ההיתר הוא כאשר התינוק בוכה ומבוהל, מכל מקום בדברי כמה מהראשונים והפוסקים משמע לא כך, אלא בכל מצב אנו חוששים שיתפחד פתאום ויבוא לידי סכנה. כך ברמב”ם )הלכות שבת פרק ב הלכה יז:( 

“ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו …שמא יבעת התינוק וימות”, ולשון זו של הרמב”ם הועתקה במגן אברהם ובמשנה ברורה )סימן שכח, יג( .

האם הלכה זו שייכת דווקא בתינוק? היעב”ץ, בספרו מור וקציעה )על השו”ע שם( כותב, שנראה שלענין זה נקרא תינוק כל שצריך לאמו, ובסתם הוא עד בן שש )כמו לענין עירוב שמבואר בשו”ע סי’ תיד ס”ב שקטן עד שש שנים יוצא בעירוב של אמו ואין צריך להניח עליו מזון ב’ סעודות לעצמו משום שעד זמן זה הוא כרוך אחרי אמו( .

למרות הנחה זו שמדובר בתינוק עד גיל שש, מציין היעב”ץ, שאם יש לחוש שיבהל ויפחד אף שהוא גדול יותר, “יש להקל בספק נפשות .”

בשו”ת שבט הלוי )חלק ח סימן עה( מרחיב הלכה זו גם לגדולים. משום חשיבות דבריו נצטט את לשונו:

“מכל מקום קצת ספק אם זה דוקא בתינוקות, כלשון הגמרא, שהם קטני קטנים, או אפילו קטנים מבוגרים כגדולים, והיה מקום לחלק בזה דכהאי גוונא בעינן נבעתים ממש, כרש”י, לא ‘שמא יבעתו’ כיון שעכשיו אינם נבעתים .”

)כלומר, גם אם נאמר שהלכה זו שייכת גם בגדולים יותר, לא נוכל להקל אלא במקום שאכן אנו מזהים חרדה קיימת ולא רק חוששים שתתפתח חרדה. קודם לכך כותב הרב ווזנר זצ”ל כי מאחר שהמגן אברהם והמשנה ברורה העתיקו את לשון הרמב”ם שאפילו כשאין כעת חרדה מחללים את השבת יש לחשוש לדבריהם מספק פיקוח נפש. השבט הלוי מבאר שכל זה לא שייך אלא בקטנים ממש( .

“ולמדנו מהלכה זאת ,כי הבעתה גדולה ספק פקוח נפש הוא, ופשיטא דזה גם בגדולים, ומצינו כמה עובדות בחז”ל כי התרגשות פתאומי גרם למיתה, א”כ נהי דמציאות זה שננעל דלת לפניו לא שייך בגדולים דאינם נבעתים מזה, אבל פשיטא דנבעת ממש במציאות אחר אפילו גדול ורואים הסימנים לכך דמצוה לחלל שבת עליו“.

בשו”ת מנחת שלמה )חלק א סימן ז( כותב:

“ונראה, דהנה מי שהוא עשיר מופלג ונפלה בשבת אש ברכושו, אף על גב שכיבוי הוא רק מלאכה שאינה צריכה לגופה, אפילו הכי אסור לכבות, אף על גב שצערו גדול עד מאד בראותו אש אוכלת ושורפת לעיניו את כל רכושו ויהפך מעשיר מופלג לעני המחזיר על הפתחים, וגם יש מקום לחשוש לנגישות והלבנת פנים שלא כדין מבעלי חובות, וגם אפשר שיחלה האיש מרוב צער וימות, ועיין גם במה שכתב הגאון האדר”ת ז”ל )בקונטרס עובר אורח סי’ שלד( לענין הצלת כתבי יד וז”ל: “וקצת יש לומר דהוי ליה ספק סכנת נפשות למי שעמל ויגע בהם כל ימיו ויוכל לבוא לידי חולי מעגמת נפש רח”ל וכמו ששמעתי על הגאון ר”א חרל”פ ז”ל שהי’ אבד”ק ביאליסטוק שקרה אסון לכתבי קודש שלו ולא האריך ימים מעגמת נפש לא עלינו” ואפילו הכי אסור לכבות… בהפסד מרובה של ממון אף על גב שהכאב והצער הוא גדול פי כמה והיה מסכים שיקטעו לו ידו אם ע”י זה ינצל רכושו ואפילו הכי אסור, והיינו משום דצער הגוף ממש שאני… אבל בזה שנותן אל לבו ומצטער הרבה – אין מתחשבין כלל, משום דחשיב כאילו הוא ממית עצמו ולא האש.”

בפשטות כוונת הגרש”ז איננה לחשש שבמשך הזמן יתדרדר מצבו הנפשי של העשיר שירד מנכסיו, אלא לסכנה מיידית כתוצאה מכך שוא רואה את כל רכושו נשרף לנגד עיניו .ואכן הטראומה והחרדה במצב כזה דומה למדי לחרדה שלגביה מצינו כי היא מסוכנת. עם זאת הגרש”ז מורה לאסור חילול שבת אפילו אם נראה שיש סכנה בדבר. טעמו הוא, שהיה לו להתאזר בביטחון בה’, ואם הוא מתבהל, מפוחד וחרד על מצבו – זוהי אשמתו האישית.

הרב אביגדר נבנצל שליט”א כותב בספרו ירושלים במועדיה )שבת חלק ב עמ’ שנו( כי הוראה זו של הגרש”ז הייתה תמוהה בעיניו: סוף סוף יש כאן חשש פיקוח נפש! ומציין כי בערוב ימיו חזר בו הגרש”ז מהוראה זו )עיינו גם שמירת שבת הכלכתה פרק מא הערה ח ושולחן שלמה סימן שלד אות כה הערה לג.([2]

לסיכום: על פי ההלכה חרדה ופאניקה עשויים להיחשב לפעמים לפיקוח נפש. אך נראה ברור כי יש להבחין בין מקרים שונים. כמו שציין ד”ר הרב פרידמן, במקרה חד פעמי של חרדה חמורה שנראית דומה לאירוע לב, יש צורך לברר שאין מדובר באירוע לבבי – כולל לחלל את השבת עבור כך. במקרה של אירוע טראומטי שמעורר רגשות חרדה, יתכן שיש מקום להקל לחלל את השבת כאשר ישנו חשש משמעותי לסכנת נפשות. במקרה של אדם שסובל באופן קבוע מהתקפי חרדה קשים, נראה שאם האדם יוד להתמודד עם מצבו, בנטילת תרופות, או בכל תהליך אחר שמרגיע את ההתקף, חובה לנסות ולעשות כן ואין לחלל את הבת עבור כך, אך אם הדבר אינו מועיל והוא זקוק לשוחח עם הפסיכיאטר שלו בדחיפות, יתכן שיהיה מותר לו לחייג אליו, ולפסיכיאטר יהיה מותר לענות לו ביודעו שהוא מתקשר אליו במקרי חירום.

חשוב: האמור אינו מהווה פסיקת הלכה כלל ועיקר ומטרת הדברים היא לעורר את הדיון בנושא ולהגדיל תורה ולהאדירה. לענין הלכה למעשה יש לפנות למורה הוראה.

 

                                                                                                                                                 

להתמודדות עם מצבי חרדה הכולל לעיתים התקפים. האם ישנה הייחסות הלכתית לדרכי הטיפול המותרים כאשר מציאות זו מתרחשת בשבת?” הרב נבנצל השיב: “מותר לחלל שבת במצב העלול להוביל לשיגעון. הגדרה זו שייכת ביחס לכל הגילאים.”

 

[1] בהלכות קצובות שבת אות יח ובפסקי רבינו יוסף מבאמבערג אות קכ.

[2] עוד נציין: בחודש אב תשע”ד, נשאל הרב אביגדור נבנצל שליט”א בעקבות המצב הבטחוני הקשה בירושלים באותם ימים: “בעקבות המצב הבטחוני ילדים ומבוגרים נקלעים


Rabbi Yossi Sprung

Rabbi Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.