סדרת מאמרים

פרק הקדמה

במהלך השבועות הקרובים נקדיש מספר מאמרים לאחד הנושאים החשובים בתקופתנו: הזקנה. ההתפתחות הרפואית בדור האחרון, וידע וחינוך לאורח חיים בריא, הביאו לגידול מתמיד בתוחלת החיים בעולם המערבי. אנשים ונשים חיים שנים ארוכות יותר, בבריאות טובה יותר.

מגמה זו חזקה יותר בישראל. על פי דו”ח של ארגון הבריאות העולמי משנת 2016, ישראל דורגה במקום השמיני בעולם בתוחלת החיים  הממוצעת, עם תוחלת חיים כללית (גברים ונשים) של 82.5 שנים. התוחלת לגברים היא של 80.7 שנים, ושל נשים – 84.2 שנים. לפי השנתון הסטטיסטי של מכון מאיירס-ג’וינט-ברוקדייל, תוחלת החיים של ישראלים בגיל 60 הנה 24.7 שנים, גבוה משמעותית מרוב מדינות העולם.

התפתחות זו מגדילה בכל שנה שחולפת את שיעורם של הזקנים בחברה. גם בישראל, שאוכלוסייתה נחשבת לצעירה במיוחד עקב שיעורי הילודה הגבוהים יחסית למערב, אוכלוסיית הזקנים גדלה במהירות.

להתפתחות זו ישנם היבטים רבים ומשמעויות מרחיקות לכת. ממשלות, חברות פנסיה, וגופים כלכליים נוספים צריכים לקחת נתונים אלה בחשבון כשהם מתכננים חקיקה בתחומים כמו גיל הפרישה, מדיניות קצבאות הזקנה, מבנה תוכניות הפנסיה, ביטוחים רפואיים ועוד.

לא רק ממשלות צריכות לקחת זאת בחשבון. בעוד ובעבר מרבית חייו של האדם חלפו כשהוריו אינם בין החיים, כיום המצב הולך ומשתנה ובעוד גיל ההולדה נותר יציב יחסית, דור ההורים מאריך ימים. נוצרות משפחות רב דוריות רבות, שמאתגרות את דור הביניים – שהוא הורה בעצמו – בטיפול ארוך שנים בהורים המזדקנים.

הזקן עצמו מעריך את חייו אחרת. היחס מבחינה תרבותית אל הזקן השתנה. בעוד ובעבר הציפייה החברתית ממנו הייתה להוריד את רמת הפעילות החברתית, העסקית וציבורית שלו, בציפייה להעביר את החלק האחרון של חייו “מתחת לרדאר”, כיום זקנים רבים מרגישים שלא נס ליחם ולא כהתה עינם, וכי הם יכולים להשתלב בפעילות משמעותית ותורמת לחברה. שינוי גישה זה מעורר את הצורך של הממשלות, אך גם של בני המשפחה, לספק לדור המבוגר יותר תחומי עשייה שבהם יוכלו לתרום, וכן להתאים עבורם פעילות תרבות ופנאי.

היהדות היא נושאת הדגל של היחס המכבד והמעריץ אל הזקן ואל הזקנה. מצוות “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן” המחייבת אותנו במתן יחס של כבוד והערכה כלפי זקנים בדומה ליחס הכבוד לתלמידי חכמים, מלמדת על הנחת יסוד כי ניסיון החיים של האדם מכוון אותו למבט כנה ומלומד יותר על משמעותם, ומפנה את הדור הצעיר להרכנת ראש והתבטלות כלפיו. חז”ל, במאמרים רבים העוסקים בזקנה, מציינים כי המילה “זקן” היא למעשה נוטריקון של “זה שקנה חכמה”. וכך נאמר באיוב: “בישישים – חכמה; וארך ימים – תבונה”.

בין התכונות החיוביות שייחסו חז”ל לזקנה נמנות יישוב הדעת וההימנעות מפזיזות, וכן הבנה של תהליכים ותוצאותיהם. תכונות אלו ניתן לייחס כתוצאה של ניסיון החיים, וכן של התמתנות המזג ורתיחת הנעורים, שעלולה להביא בכנפיה צעדים נמהרים שאחריתם שלילית.

וכך שנינו במסכת מגילה (לא, ב):

“תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים – סתור! וילדים אומרים לך – בנה! סתור ואל תבנה. מפני שסתירת זקנים – בנין, ובנין נערים – סתירה. וסימן לדבר, רחבעם בן שלמה”.

זהו משל לאדם שיש לו בית ורוצה לבנות עליה על גביו. הזקנים מייעצים לו לסתור את הבית הישן בכדי לבנותו שוב מחוזק בעוצמה שתאפשר בנייה יציבה של הקומה הנוספת, ואילו הנערים טוענים שהבית חזק דיו בכדי לסבול את כובד הקומה הנוספת, כך שניתן להתחיל בבנייתה מיד, מומלץ לאדם לשמוע בקול הזקנים, שאף על פי שהם למעשה יועצים לו להחריב בשלב זה את ביתו – סתירתם נחשבת בנין, משום שרק באמצעות סתירה זו יוכל הבית לעמוד על שתי קומותיו; ולעומת זאת עצתם של הנערים שמאפשרת לו לכאורה לשמור על ביתו היא זו שמהווה סתירה, מאחר ואם ישמע בעצתם, הבית כולו יעמוד בסכנת התמוטטות.

הסימן שהביא לכך רבי שמעון בן אלעזר היא מתחילת כהונת רחבעם בן שלמה המלך. רחבעם ירש מאביו ממלכה מאוחדת ומשגשגת. עם שבתו על כיסא המלוכה עלתה דרישה מן העם להקלה בנטל המס. זקני הדור יעצו לו להיענות לבקשה, והצעירים יעצו לו לנקוט באסטרטגיה הפוכה ולהכביד את שיעור המס. רחבעם התפתה לשמוע בקול יועציו הצעירים, והצעדים בהם נקט גרמו למרד של שבטי ישראל במלכותו ולהתפצלות רוב השבטים ממלכותו למלכות ישראל.

במבט ראשון זקני הדור יעצו לרחבעם עצה שתפגע באוצר המלוכה בטווח הקצר (סתירה), אך למעשה התברר כי עצתם היתה מקיימת את מלכותו ותורמת לאמון העם בהנהגתו (בנין). זאת לעומת עצת הצעירים, שבמבט ראשון נראתה כמעשירה את קופת הממלכה (בנין), אך בטווח הארוך התבררו השלכותיה ההרסניות (סתירה).

עצת חז”ל זו מייחסת לצעירים פזיזות וחוסר בשיקול דעת מתוך רצון בהשגת יעדים במהירות, זאת לעומת הזקנים המודעים יותר למחיר של החיפזון, ודורשים יסודיות ושיקול דעת בעת קבלת החלטות. הנחות אלו מביאות להמלצה החד-משמעית של חז”ל (שמות רבה פרשה ג’) על הקשבה לקולם של הזקנים:

“שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים – אינו נכשל!”

מעלות אלו ונוספות של הזקנה גרמו ליחס בסיסי של חשיבות להגעה לזקנה, ואריכות ימים היא ברכה שמקורה מתחיל בתנ”ך, “כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך”, ונוכחת עד ימינו אנו. בתלמוד (מגילה כז, ב) אנו מוצאים מספר סוגיות שבהן עסקו חכמים בשאלה באיזו זכות האריך אחד מחבריהם ימים.

ואכן, בכל הדורות הזקנים שימשו בעם היהודי את היהלום שבכתר המשפחה. בשונה מחברות אחרות בעולם, הזקנים לא נחשבו לנטל ולחסרי משמעות, אלא היוו את בסיס ההשראה של המשפחה היהודית, מקור לידע ותבונה. הם אלה שישבו בראש השולחן, כאשר צאצאיהם מקדישים את כל כוחם להנעים את זמנם ולכלכל את שיבתם.

אך הזקנה איננה בהכרח ברכה. בשלהי ספר קהלת (פרק יב) ישנו תיאור דרמטי של ימי הזקנה. נפרש אותו על פי דברי הגמרא במסכת שבת (קנא, ב – קנב, א):

“וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (אלו ימי הזקנה).

עד אשר לא תחשך השמש (מצחו של האדם מבהיק כשמש עד ימי זקנתו שמעלה קמטים) והאור (זהו החוטם שהוא מרכז הפנים שגם הן מעלות קמטים) והירח (זו נשמה שמאירה לאדם כאור הירח) והכוכבים (אלו הלסתות) ושבו העבים אחר הגשם (זהו מאור עיניו של האדם שמחשיך ומתכסה אחר הבכי שבוכה בזקנותו מרוב חולשתו וצרותיו).

ביום שיזועו שומרי הבית (היחלשות העצמות והצלעות), והתעוותו אנשי החיל (אלו השוקים שגופו של האדם נסמך עליהם), ובטלו הטוחנות (השיניים) כי מיעטו, וחשכו הרואות בארובות (הראייה נחלשת).

וסוגרו דלתיים בשוק בשפל קול הטחנה (אלו נקביו של האדם שנחלשת השליטה בהן בימי הזקנה, מחמת היחלשות הטחנה – פעילות המעיים), ויקום לקול הציפור (שנתו של הזקן קלה ומתעורר מכל רעש), וישחו כל בנות השיר (אינו נהנה יותר משמיעת מוסיקה).

גם מגבוה יראו (גם אבן קטנה בדרך נדמית לזקן כהר גבוה ופוחד להיתקל בה), וחתחתים בדרך (בדרכו הוא ירא להיכשל וליפול), וינאץ השקד (לעץ השקד זיזים בולטים. גם שוקיו של הזקן בולטות מחמת תשות כוחו ורזון בשרו), ויסתבל החגב (אלו עגבותיו שקשה לו לנושאן), ותפר האביונה (תאוות התשמיש מופרת ומתמעטת), כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים.

עד אשר לא ירתק חבל הכסף, ותרוץ גולת הזהב, ותישבר כד על המבוע, ונרוץ הגלגל אל הבור.

וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה“.

תיאור עצוב זה נועד לעורר את האדם להקדשת מרצו וכוחותיו בימיו הצעירים לעשייה ועבודת הא-ל, משום שבימי הזקנה הוא צפוי להיחלשות כוחו הפיזי והנפשי. ואכן, אין להתעלם מכך שהזקנה מביאה עמה תלאות רבות. מצבו הבריאותי של הזקן ירוד יותר בהשוואה לצעיר. כוחותיו אינם רבים. קצב הפעילות שלו יורד. ברוב המקרים הוא נעשה טרוד במחלות ומכאובים שונים. מבחינה נפשית הוא עלול לסבול מדיכאון, מדמנציה, וממחלות קשות אף יותר.

חלק מהתלאות הללו תלויות בבחירתו ובמעשיו של הזקן, וחלקן הן גזירת שמים שעליו להתמודד עמה. סביבתו של הזקן מחויבת לסייע לו בהתמודדות זו בשני המישורים. ראשית, חובתם לדאוג להפיג את בדידותו, להקל על סבלו ולסייע בצרכיו. שנית, חובה ומצווה גדולה עוד יותר היא לדאוג לאפשרות המשך השגרה והעשייה שלו, שכן זקן שיומו מלא בפעילות סובל פחות ונהנה מחיים בעלי משמעות.

במאמרינו בשבועות הקרובים נתמודד עם שני מישורים אלו. נברר סוגיות הקשורות בסיוע לזקן בתחומים כמו סיעוד, הלכות שבת, ותמיכה כלכלית, ונתייחס גם לשאלות הקשורות בחלק השני של הסיוע ועוסקות בגיל הפרישה ובהיבטים ההלכתיים של העסקת קשישים, העדפה וקידום שלהם בתחומים כמו טיפול רפואי, והיבטים נוספים.