סדרת מאמרים

גיל הפרישה ופסלות על רקע זקנה מטעמים פיזיים ונפשיים (1)?

פרק ראשון

עם העלייה בתוחלת החיים, ושיפור איכות החיים של קשישים, עולה לדיון בשנים האחרונות נושא גיל הפרישה. כיום, על פי חוק, מעסיק רשאי לסיים את עבודתו של שכיר עם הגיעו לגיל הפרישה. גם עובד עצמאי זכאי בגיל זה לפרוש מעבודתו ולזכות לפיצויי הפנסיה שלו. בגיל זה במדינות רווחה הוא יתחיל לקבל את קצבת הזקנה שלו. בימים עברו הפרישה מהעבודה נחשבה למשאת נפש של העובד, שיוכל להקדיש את זמנו לדברים החביבים עליו, לשהייה בחיק משפחתו, ואם בר אוריין הוא – לחזרה לספסל בית המדרש. אך בשנים האחרונות נשמעים קולות המתנגדים לראייה חיובית של הפרישה לפנסיה, ומכמה טעמים:

1. מחקרים מוכיחים קשר ברור בין פרישה מעבודה לירידה ברמת הפעילות הקוגניטיבית של הקשיש, ולסיכון מוגבר לפיתוח דמנציה ואלצהיימר.
2. איכות החיים המשופרת של קשישים מעוררת את השאלה האם גילאי הפרישה הנהוגים אינם מוקדמים מדי.
3. מבחינה כלכלית פרישה של עובד מיומן משוק העבודה מהווה נטל על הממשלה, ובפרט כאשר הוא צפוי לקבל עקב פרישתו קצבת זקנה למשך שנים ארוכות.

למעשה, פרישה מעבודה אינה הכרחית במקרים רבים, וישנם שממשיכים בעבודה סדירה גם לאחר גיל הפרישה. כך למשל רופאים שממשיכים לקבל מטופלים במרפאות פרטיות; רבנים שהוחרגו בחוק הישראלי מגיל הפרישה ומכהנים עמוק לתוך העשור השמיני לחייהם, וכך, כמובן גם בקרב בעלי המקצוע העצמאיים, שפעמים רבות בוחרים להמשיך בעבודתם.

בשני המאמרים הקרובים, השבוע ובשבוע הבא, ננסה לבחון לאור דברי תורתנו הקדושה שתי שאלות: האם מצינו בתורה מושג של “גיל פרישה”, וביחס למה הוא נאמר, והאם מותר לבעלי מקצועות מסוימים להמשיך לשרת בתפקידם גם בזקנתם.

את מאמרנו השבוע נייחד לסקירת מעמדם של לוויים, כהנים, אנשי צבא, וחכמי הסנהדרין.

בפרשת בהעלותך (במדבר ח, כג-גו) מצווה הקב”ה את משה על גיל עבודת הלויים. הלוויים מתחילים את עבודתם בגיל עשרים וחמש שנים (אז הם מתחילים חמש שנות הכשרה שבסיומם ניגשים לעבודה פעילה, חולין כד, א), וחייבים לפרוש ממנה בגיל חמישים. הרמב”ם כותב (הלכות כלי המקדש ג, ח) מסברא, שלאחר גיל חמישים הם נפסלים משירה בלבד (“שיתקלקל קולו מרוב זקנה”), אבל עדיין כשירים למלאכת שמירת השערים. עוד בגמרא שם מבואר שדין זה נאמר במשכן בלבד, אבל בבית המקדש הם כשרים לשורר אפילו אחר גיל זה, אם קולם עדיין ערב.

הרמב”ן (הגהות לספר המצוות שורש ג) מבאר את החילוק בין תקופת המשכן לתקופת המקדש בכך שבעוד בבית המקדש מלאכת הלוויים הצטמצמה לשמירת השערים והשירה על הקרבן, בתקופת המשכן עבודתם כללה גם את נשיאת הארון. התורה רצתה למנוע מצב שבו לוי זקן ישא את הארון, ומשום כך הגבילה גם את עבודת השירה של לוויים זקנים, והשאירה עבורם רק את נעילת השערים וטעינת העגלות שאינם עבודות פנים. חשש זה אינו קיים במקדש.

לרש”י (במדבר שם) שיטה אחרת. לדעתו, לא נפסלו הכהנים לאחר גיל חמישים אפילו במשכן אלא מנשיאת המשא בכתף, אבל עדיין הם כשירים “לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות”. בין רש”י ובין הרמב”ן מסכימים שעיקר הפסול הוא בנשיאה בכתף, ויש מחלוקת ביניהם האם נאסרה גם השירה, כעבודת פנים שעלולה לגרור מצב שבו לוי זקן ישא בכתף, או לא.

בנוגע לכהנים שנינו בחולין (כד, א) “כהנים, במומין-פסולים, בשנים-כשרים”. בהמשך מביאה הגמרא ברייתא: “תנו רבנן, כהן משיביא שתי שערות – עד שיזקין, כשר הוא לעבודה”. כלומר, בשונה מלוויים הנפסלים בגיל חמישים, הכהן יכול להמשיך לשרת עד שיזקין. בגמרא מבואר, ששיעור זה אינו תלוי בשנים כלל: “עד כמה? אמר רב אלעא אמר ר’ חנינא, עד שירתת”.

למה הכוונה? נחלקו בכך הראשונים. רש”י מפרש: “ידיו ורגליו רותתין מאין כח”. הרמב”ם (ביאת מקדש ז, יב) כתב “הזקן, שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד“. רבינו גרשום מסתפק ברעידת הידים.

בפשטות, כמבואר במשנה, אין גבול גילי לעבודת הכהנים. משכך, לכאורה רק הכשירות לעבודה היא זו שתקבע האם הוא יכול לעבוד או לא. מאחר שאנו רואים שהראשונים נחלקו בשיעור זה של הרתיתה, במקום לפרש את דברי הגמרא “עד שירתת” במובן פשוט, כלומר “עד שלא יוכל לעבוד את עבודתו”, ולחלק בין העבודות השונות, נראה מכך שלכל הדעות ישנו גבול לעבודת הכהנים. כך מבואר בתוספות (ב”ק קי, א). זאת ניתן לפרש בכמה דרכים:

1. יתכן, שאכן החשש הוא שלא יוכל לעבוד כראוי. לכן יסבור רש”י שרק כשגם ידיו וגם רגליו רותתות, ולמעשה הוא אינו כשיר כלל לעבודה, הוא נפסל, אבל רתיתת הרגליים אינה פוסלת אותו מלעבוד עבודת ידים.
2. יתכן, שאפילו אם רק מקצת גופו רותת, יש לפסול אותו באופן גורף, בכדי שלא יבוא לעבוד עבודה שהוא אינו כשיר לה. כך נראה לפרש את דברי רבינו גרשום שפסל את הכהן משעה שידיו בלבד רותתות, ובפרט שעיקר העבודה היא בידים.
3. בדברי הרמב”ם נראה ביאור אחר. את פסילת הזקן מעבודה כותב הרמב”ם בהלכה העוסקת בבעלי מומים, וכורך בה את הזקן עם החולה כאחת: “הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, החולה כשהוא רועד מפני חוליו וכשלון כחו…”. מכך נראה שלדעת הרמב”ם הפסול אינו נובע מאי-כשירות לעבודה כלל, אלא מדרישות התפקיד של הכהנים שבהן פסול בעל מום. כך גם מפרש החסדי דוד (שם א, י).

הבדל גדול בין הגישות עשוי להיות בשאלת כשרות העבודה של כהן שעבר גבול זה ועבד, האם עבודתו פסולה או לא. בגמרא בבבא קמא (קי, א) מבואר, שאם הכהן הזקן היה כשיר לבצע את העבודה בקושי ובדוחק בשעה שעשאה, עבודתו כשרה. התוספות שם מבארים זאת בכך שאין גבול גילי לעבודת הכהן, אלא חכמים נתנו שיעור זה של רתיתה. אך אין זה ברור האם כוונת התוספות שהגמרא בבבא קמא עוסקת במי שחצה גבול זה, ואם כך כוונת הגמרא היא שמכל מקום אין זה פוסל בדיעבד אם הצליח לבצע את העבודה, או שכוונתם שהגמרא בבבא קמא עוסקת במי שנמצא על סף הפסילה, אך עדיין לא הגיע אליה, אולם מי שיגיע לגבול זה עבודתו פסולה בדיעבד.

אפשרות זו שהעבודה אינה נפסלת בדיעבד אם הצליח הכהן לבצע אותה כהלכה למרות רתיתתו אפשרית לפי שתי הדרכים הראשונות שהצגנו, ולפיהן הסיבה לפסילת הכהן היא בשל חוסר כשירותו לעבודה ולא באופן קטגורי. אך לפי דעת הרמב”ם שהפסול נובע מכך שהכהן מוגדר בעל מום, פשוט לכאורה שהדבר פוסלו לחלוטין, ובהכרח לפרש את הגמרא בבבא קמא כעוסקת במי שעדיין לא חצה את הגבול של רתיתה המבואר בחולין. וכך כותב המשנה למלך (הלכות איסורי מזבח פרק ב הלכה ו).

מצינו גם גיל פרישה מעבודת הצבא. בפרשת דברים נאמר בנוגע למות דור המדבר בחטא המרגלים “ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות”. בגמרא בבבא בתרא (קכא, ב) מבואר שהגזירה היתה על בני עשרים עד שישים. מכך מדקדק הרב רש”י זוין (לאור ההלכה – מלחמה עמ’ יט) שגיל הפרישה מהצבא היה שישים (הרש”ש, בשבת קנב, א, אף תמה מדוע הדבר לא נזכר בש”ס וברמב”ם).

כשמדובר בצבא, ברור לכאורה מדוע ישנו צורך בסטנדרט אחיד ואין אפשרות לבחון כל מקרה לגופו. צבא הוא מערכת גדולה, שכשירות המשרתים בה מחייבת הסתמכות של אחד על חברו, וכן דורשת מגוון של יכולות, כמו כוח פיזי, יכולת תקשורת, וחוסן מנטלי. קשה עד בלתי אפשרי לבחון את יכולותיו של כל אחד ואחד מאנשי המלחמה, וסביר יותר לתת גבול אחיד שמעבר לו הלוחם נפסל מלהשתתף בסגל הצבא.

הפרישה של חכמי הסנהדרין בשל גילם היא סוגיא מרתקת. בעוד ובמקרים הקודמים בהם עסקנו עיקר העבודה הינה פיזית, חכמי הסנהדרין אינם עוסקים במלאכה כלשהי. לכאורה, החכמה והניסיון המצטברים הם יתרון מובהק על פני בני גילם הצעירים, וכך גם ישוב הדעת והמתינות. אך מעיון בדברי רבותינו אנו רואים שהדברים אינם כל כך פשוטים.

כך מצינו בסנהדרין (לו, ב):

“אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים. רבי יהודה מוסיף אף אכזרי”.

מדוע? מפרש רש”י: “ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני”.

רש”י מפרש כך בכדי לכרוך בטעם אחד את הזקן, הסריס, ומי שאין לו בנים. לפי דבריו, אחד הכישורים הנדרשים לדיין הוא רחמנות, והזקן מועד יותר לאכזריות, מאחר ששכח צער גידול בנים.

וכך כותב בקצרה הרשב”א: “סיבת הזיקנה – האכזריות” (שו”ת הרשב”א ח”ו סימן קצ”א). ביד רמה (סנהדרין שם) כותב טעם אחר מדוע הזקן מועד לאכזריות: “זקן – לפי שדעתו קצרה עליו ואינו רחמני, וכן הסריס”.

הזקן נחשד בקוצר הדעת, כלומר בחוסר סבלנות והבנה למניעיו של העומד לפניו לדין. משום כך, הוא נפסל לדון. מעניינים במיוחד דברי הרמב”ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה ג):

“אין מעמידים בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בהם אכזריות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהא רחמן”.

הרמב”ם מחלק בין “חוסר רחמנות” (אותה הוא מייחס לצעיר שאין לו בנים) לבין “אכזריות” (אותה הוא מייחס לזקן ולסריס). נראה מדבריו שהזקן והסריס התנתקו ממהלכו של העולם ומאורחותיו, בכך שאינם קשורים ושייכים יותר לעולם גידול הבנים. לכן, הניתוק הזה מפתח אצלם אכזריות. מי שאין לו עדיין בנים, לעומת זאת, אינו מנותק כל כך בכדי שבאופן בסיסי יהיה אכזרי, אבל עדיין אינו מצוייד בדי רחמנות המאפיינת את מי שיש לו בנים ועוסק בגידולם.[1]

לכאורה מהגמרא בסנהדרין יש סתירה למה שמבואר בסנהדרין (יז, א) “אמר רבי יוחנן, אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה”, וכן פסק הרמב”ם (שם הלכה ו’) “וצריך להשתדל ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה”. בעלי שיבה הם בני שבעים (אבות פ”ה ושו”ע יו”ד רמד א).

סביר לפרש, וכך כותב הלחם משנה, שהפסול של הזקן עוסק ב”זקן מופלג בשנים”, וכלשון הרמב”ם המכוונת, אבל בגיל שבעים עדיין הזקן כשיר לדון. זאת, למרות שבגיל שבעים הוא עלול להתרחק שנים רבות מ”צער גידול בנים”. מכך ניתן ללמוד לכאורה, שהאכזריות שחז”ל ייחסו לזקן אינה נובעת אך ורק מריחוק זה, אלא מהירידה בכוחותיו הנפשיים, שהם המשכיחים ממנו את “צער גידול הבנים”. לכן, בעוד שזקן מופלג פסול, בגיל שבעים, כשהוא עדיין בכוחותיו הנפשיים, לא בטלה ממנו מידת הרחמנות והוא כשר לדון.

היבט מרתק נוסף בנושא נתון במחלוקת הראשונים. בעוד שרוב ככל הראשונים מפרשים שהלכה זו כוללת מלבד פסלות זקן להיבחר לחבר בסנהדרין גם חובה על פרישתו מתפקידו גם אם נבחר לכהן בגיל צעיר (עיין למשל שו”ת הרשב”א חלק ו סימן קצא ורבינו יונה סנהדרין שם), המאירי מחדש שהפסול אינו אלא מבחירה חדשה לכהן בסנהדרין, אבל חבר הסנהדרין שנחבר לכהן בצעירותו אינו נפסל אף בזקנותו. זו, לכאורה עמדה מחודשת ומפתיעה. מדוע העובדה שהוא מכהן כבר מצעירותו מכשירה אותו גם בעת זקנתו? כך כותב המאירי:

“יש מפרשים, שלכתחלה הוא שאין מושיבין, אבל אם הושיבוהו כשהוא בחור, אף על פי שהזקין – דן כדרכו והולך, שמאחר שהורגל בדיני נפשות אין כאן בית מיחוש“.

נראה שכוונת המאירי היא, שמאחר שהדיין עסק בדיני נפשות שנים ארוכות בצעירותו, הוא סיגל לעצמו צורת דיון מסוימת וביסס אותה על ערכים נאותים, שאינם נשכחים ממנו אף בזקנותו. כך למשל, הוא התרגל לדון במתינות, לחקור ולדרוש היטב, ולחפש זכות לעומד לדין, במקום לחתוך את דינו בחיפזון מתוך אכזריות. גם אם בהגיעו לזקנה התפוגגו אצלו תחושות הרחמים כשלעצמם, סדר הדיון שהורגל בו לא נשכח ממנו, וניתן לסמוך עליו שהוא ימשיך לדון כראוי.

לסיכום ביניים: אנו רואים כי התורה מייחסת חשיבות למצבו הפיזי והנפשי של האדם בשאלת כשירותו לבצע עבודה. בתחומים מסויימים ישנה פסלות אוטומטית על רקע גיל, בעיקר מחשש לביצועים שאינם עומדים בדרישות התפקיד. לדעות שונות, הפסילה היא רק מחלקי העבודה שלהן הקשיש כבר אינו כשיר. לדעת הרמב”ם, בכהונה ישנה דרישה למצב פיזי תקין בלי קשר לשאלת הכשירות. בתחומים שאינם דורשים מאמץ פיזי, כמו חברות בסנהדרין, זקנה נחשבת למעלה ויש לשאוף למנות זקנים לתפקיד. עם זאת, מצבו הנפשי של האדם עלול להשפיע על יכולתו לבצע את תפקידו כראוי, ובתחום כמו דיני נפשות זקנה מופלגת פוסלת אותו מטעם זה.

בשבוע הבא נעיין במקרים והיבטים נוספים של חובת הפרישה ונסכם את הדיון.

[1] בפשטות הלכה זו נאמרת רק בדיני נפשות שבהן צוותה התורה לחמול על העומד לדין. אולי נאריך בהקשר זה בשבוע הבא.