ניתוח קיסרי באשה גוססת

פרשת שמות תשפ”א

בשבוע שעבר עסקנו בקושי בהגדרת מצבו של חולה כ”גוסס”. כפי שהראינו במאמר, ישנן כמה הלכות המושפעות מהגדרת דינו של חולה כגוסס, ומכאן החשיבות שבהבנת הקריטריונים להגדרה זו. להלן נעסוק בשאלה טראגית ומרתקת, ונברר האם להגדרת החולה כגוסס יש השפעה עליה.

הלכה מפורסמת מצינו במסכת ערכין (ז א-ב):

“אמר רב נחמן אמר שמואל, האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד”.

וכך פסק השו”ע (אורח חיים סימן של, ה):

“היושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים, וקורעים בטנה ומוציאין הולד, שמא ימצא חי”.

התוספת של “ומעבירין סכין אפילו דרך רשות הרבים” נוספה שם בגמרא, שתמהה שלכאורה דין זה פשוט, שהרי עצם הקריעה של הבטן אין בה משום חילול שבת, שמחתך בשר בעלמא הוא, ואין בזה משום עשיית חבורה.[1] לכן מסיקה הגמרא שהחידוש בהלכה זו הוא גם באופנים שיש בזה משום חילול שבת כגון בהעברת הסכין, והשמיענו שמואל, שלמרות שלעובר לא עומדת חזקת חיים, שהרי לא נולד עדיין, מכל מקום מחללים עליו את השבת.

אמנם, מוסיף שם הרמ”א:

“ומה שאין נוהגין עכשיו כן אפילו בחול, משום שאין בקיאין במיתת האם בקירוב כל כך שאפשר לולד לחיות”.

מקור דבריו של הרמ”א הוא באיסור והיתר (כלל נט דין יא). מבאר את דבריו המשנה ברורה:

“משום שאין בקיאין וכו’, ושמא רק נתעלפה ואם יחתכוה ימיתוה, וצריכין אנו להמתין ואדהכי מית הולד” (ומקורו במגן אברהם (שם ס”ק י”א)).

בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ קע”ד ענף ב) ביאר, שאף שאנו בקיאים בהיכר הפסק הנשימה בחוטמו המבואר בשו”ע (סי’ שכ”ט ס”ד), איננו סומכים על אותה בדיקה אלא כשהיא נעשית במשך זמן, ואילו כאן לשם הצלת הולד צריכים אנו לקבוע את מיתת האם במשך זמן מועט ובזה איננו בקיאים.

הנידון בשאלה זו מורכב משתי חלקים:

החלק הראשון בדברי הרמ”א מבוסס על הלכה פשוטה שברור שאין לעשות שום דבר שעלול להרוג את האם בכדי להציל את העובר, וזאת אף אם מצוה גמורה להציל את חייו של העובר.

החלק השני, מבוסס על הנחה עובדתית שעד שנדע בודאות שהאם מתה, מן הסתם כבר ימות העובר. מכך נובעת ההלכה הספציפית לגבי שבת, שלאחר חלוף הזמן הממושך הנדרש לקביעת מותה של האם מן הסתם כבר התפתחה מצוקה עוברית שהביאה למותו של העובר, ולכן אין לחלל עליו את השבת (אך בחול אין סיבה שלא לנסות בכל זאת להצילו).

לכאורה דברי הרמ”א צריכים הסבר, מדוע נחשוש למיעוט כל כך נדיר שהאם לא מתה אלא רק נתעלפה, ונימנע מהצלת העובר.

הגרי”ש אלישיב זצ”ל (קובץ תשובות חלק ג סימן קסא) מביא את דברי הזרע אמת (חלק ב סי’ ס’) בביאור דברי הרמ”א, שהכלל בשאלה איזה מהם מת ראשון, הולד או אמו, הוא שאם נעקר לצאת כבר, אזי אנו מניחים שהאם מתה בתחילה, כיון שכבר אין חיותו מאימו, ורק אחרי שמתה אמו מתפתחת מצוקה עוברית שתגרום למותו מאוחר יותר. אבל אם לא נעקר עדיין לצאת, כוחו של העובר לחיות קלוש מכוחה של אמו ולכן הוא ימות בתחילה, ולכן עד שנקבע את מותה של האם עלינו להניח שכבר מת העובר.

ואף שזה אינו דבר מוחלט, ובכללי פיקוח נפש בודאי אפילו על ספק קל מחמירים ומשתדלים להציל, כאן שונה הדבר משני טעמים, ראשית, שכשם שאנו חוששים לספק פיקוח נפש של העובר כן יש לנו לחשוש לספק פיקוח נפש של האם ששמא רק נתעלפה ועדיין לא מתה, ולכן שב ואל תעשה עדיף, ושנית, שמאחר שבאופן כללי חיי האם קודמים לחיי העובר, יש לנו להעדיף את האפשרות שהיא עדיין בחיים על פני האפשרות שהעובר עדיין בחיים.

לפי זה, פסק דינו של הרמ”א אינו אלא במקום ספק. ואכן, בהגהות רעק”א (ס”ק ג) הביא בשם השבות יעקב (חלק א סימן יג) שגם לפי הרמ”א אם התיזו את ראשה של האשה בסיף ואנו בטוחים שמתה, קורעים את בטנה כדי להציל את הולד.

אך לכאורה כל זאת בכגון המקרה שבו עסק השבות יעקב, שהותז ראשה של האם ולכן היא נחשבת מתה, אבל בכל מקרה אחר, רק כאשר ברור לנו שמתה האם מותר להוציא את הולד. ולמרות שבאיסור והיתר שהוא מקור דינו של הרמ”א נקט שהטעם לכך שאין להוציא את העובר הוא משום שאין אנו בקיאים להכיר מיתת האם בעוד שהולד יכול לחיות דשמא מעולפת היא, אין כוונתו בדווקא לחשש זה, אלא אפילו אם אינה מעולפת, אלא נמצאת במצב של גסיסה, מכל מקום אסור להוציא את הולד, שהרי כפי שלמדנו במאמר בשבוע שעבר – הגוסס הוא כחי לכל דבריו, ואסור להוזיזו מחשש שיקרב הדבר את מותו, וממילא מכיון שחיי האם קודמים לחיי העובר, חל איסור חמור על הוצאת הולד, שאם בהוזזת הגוסס כך, בביצוע ניתוח בגופו על אחת כמה וכמה.

וכתבו הפוסקים, שבימינו, שבהם אמצעי הניטור משוכללים ויכולים לדעת הן את מצבה של האם והן את מצבו של העובר, שאם ע”פ המכשירים ברור לנו שמתה האם, ומאידך ברור לנו שהעובר עדיין חי ויש אפשרות להצילו, שמחללין עליו את השבת להצילו. כך מסיק הגרי”ש אלישיב (שם) על פי ביאורו של הזרע אמת לפסקו של הרמ”א.

ובשו”ת שבט הלוי (חלק ו סימן כז) עסק בנידון אשה צעירה שחלתה “במחלה מסוכנת מאוד, ובאה עד שערי מות, ואפס תקוה להציל חייה, ונמצא שהיא מעוברת והעובר בחודש שביעי באופן שיש תקוה לחייו”. השאלה שנשאל הרב וואזנר הייתה: “אם יראו שבאו רגעיה האחרונים של גסיסה, ועל פי התורה נחשבת כמתה, אם לחתוך בטנה להוציא הולד”.

הרב וואזנר מביא את דברי הרמ”א, ומעיר: “והיות כי בזמן הזה אפשר בקלות לקבוע שנכנס המות והלב דומם, וגם שנשמה נשימה האחרונה עפ”י הסימנים המבוארים באו”ח סי’ שכ”ט ס”ד, ולאידך גיסא אפשר לקבוע שיש לולד חיות גמורה – ואין כאן ספק פקוח נפש אלא ודאי פקוח נפש, והחשש להחליף סימני מיתה עם סימני עילוף בלאו הכי הם רק מיעוט, ואנו קבענו את המיתה בודאות – א”כ עלינו לפסוק בזה כרבינו הב”י דמפקחין על הולד”.

עוד הוא מוסיף: “לאחר שפסקתי כן בעניי – הראו לי שאיתמר משמי’ דהגאון רבי איסר זלמן מלצר כוותי – ומטעמים שכתבתי”.

הרב וואזנר מוסיף שם פרט חשוב. יתכן מצב שבו קבענו את המוות, אך ניתן להשתמש באמצעי החייאה והנשמה מלאכותית. האם לעשות כן בכדי להאריך במקצת את חיי האם – או להעדיף להוציא את הולד? בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכט) מבואר שבמצב שבו הפסיקה הנשימה האדם נחשב על פי ההלכה כמת ואסור לחלל עליו את השבת. הרב וואזנר פוסק שמי שנמצא במצב זה, אין חיוב הלכתי לבצע בו פעולות החייאה והנשמה מלאכותית שיועילו “להאריך סימני החיות לזמן קצר”, במידה שאנו רואים “לפי רוב יסוריו האיומים שאין זה לטובתו”, ומשום “שהיה גוסס ומת מתוך גסיסה על פי התורה”. במקרה כזה גם אין מחללים עליו את השבת. משום כך: “ולנדון הנ”ל, כיון שמתה עפה”ת, ואין דעתינו להשתמש בהמצאה הנ”ל (ועיין יו”ד סי’ של”ט ס”א ברמ”א שאין מחויבים בזה עפה”ת), א”כ שוב מותר להוציא הולד החי”.

הרב וואזנר מסכם: “ותנאי ראשון לזה שהמיתה תיקבע רק ע”י ת”ח בקי בהלכה, ובקיאים בסימני גסיסה למעשה, כדי שלא יבואו רופאים להרס בזה. איברא לבסוף לא נעשה מעשה עפ”י הנ”ל מרוב הבהלה שבשעת מיתה – על כן אומר שעדין לא סמיכנא על הוראתי עד יסכימו אתי גאונים אמיתיים מובהקי הוראה”.  

[1] בשאילת יעב”ץ (חלק א סימן מא) מעיר, שכל זאת בנידון זה, אבל המחתך בבשר המת בכדי להתלמד בלימודי הרפואה חייב חטאת, מכיון שהחתוך להתלמד מקפיד על מידת החיתוך, ושלא כמו קריעת בטן האשה לילד את עוברה, שאינו מקפיד על המידה כלל.

הטעם שאין בקריעת הבטן משום איסור חובל, בפשטות צריך לומר שהוא משום שאיסור זה מבוסס על נטילת נשמה, משום הוצאת הדם שבאותו מקום, כי הדם הוא הנפש כמו שכתב המשנה ברורה (סימן שטז, ס”ק כט), ולכן פשוט שאין איסור בחבלה והוצאת דם מן המת שנפשו כבר יצאה. ואמנם עיין בביאור הלכה שם שלדעת הרמב”ם (שבת פרק ח הלכה ז) החובל חייב משום מפרק שהוא תולדת מלאכת דש, כתב הפרי מגדים שאף החובל במת חייב, ולכאורה לפי זה תמוה מדוע הגמרא אומרת שקריעת בטנה של האשה אינה אסורה מן התורה בשבת, והוצרכה הגמרא לומר שהחידוש הוא באופן שצריכין להביא סכין דרך רשות הרבים. אמנם יצויין שהנחת הפרי מגדים שלפי הרמב”ם יש איסור גם בחבלה במת אינה מוסכמת, עיין אבני נזר (או”ח סימן נז אות ו’) שכתב שגם לדעת הרמב”ם אין איסור בחבלה במת, וכן כתבו עוד אחרונים, ואין כאן המקום להאריך בזה.