האם מותר לרופא לטפל באינו-יהודי בשבת?

פרשת וישלח תש”פ

וירוץ עשיו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוואריו וישקהו ויבכו (בראשית לג, ד)

וישקהו –  נקוד עליו, שלא נשקו בכל לבו. רבי שמעון בן יוחי אומר: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו (ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא סט)

שנאת עשיו ליעקב היא מן המפורסמות, ולדעת רבי שמעון בר יוחאי היא בגדר “הלכה”, כלומר דבר קבוע וברור שאיננו משתנה. בהלכה, אנו מוצאים כמה דינים שנובעים מחשש להתפרצות שנאה זו. בשורות הקרובות נעסוק בשאלה מאד מעשית עבור אנשי רפואה: האם מותר לטפל במי שאינם יהודים? כיצד יש לעשות זאת? ומה הדין בשבת?

בכמה מקומות התירו חכמים איסור משום “איבה” – כלומר מחשש להתעוררות שנאה.[1] במסכת עבודה זרה (כו, א) אמרו, שכעיקרון אסור למיילדת ליילד אשה נכרית, משום שמיילדת בן לעבודה זרה, אך מותר לה ליילדה בשכר, משום איבה. הריטב”א כותב שם, שההבדל בין שכר לבחינם הוא רק אם הנכרי מבין מדוע אין רוצים ליילד בחינם ולא תתעורר שנאתו, אבל אם יש חשש שהוא יסבור שההימנעות היא מפני שהוא נכרי, מותר ליילד אפילו בחינם.

כיוצא בזה מבואר שם בגמרא, שכל זה דווקא בחול, אבל בשבת אסור אפילו בשכר, משום שיכולה המיילדת להשתמט מן היולדת בטענה “למרות שאנו מיילדות בשבת נשים עבריות, זהו משום שהן שומרות את השבת, אבל לכן, שאינכן שייכות במצוות השבת – אסור לנו ליילד”. כך תצדיק המיילדת את ההימנעות מליילד את העובר בלי שתתעורר איבה. הדבר נפסק בשו”ע (יו”ד סימן קנד).

עוד מבואר שם בגמרא:

“סבר רב יוסף למימר, הא דתניא (=מה ששנינו בברייתא): “העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין (=אותם מן הבור להציל את חייהם) ולא מורידין (=ומצד שני אין מסובבין להם הריגה בהפלתם לבור), אסוקי בשכר שרי (=מכל מקום מותר להעלותם מן הבור בשכר) משום איבה; אמר ליה אביי, יכול לומר לו: קאי ברי אאיגרא, אי נמי: נקיטא לי זימנא לבי דואר (=אביי אוסר, משום שיכול הישראל להשתמט מן הנכרי הזקוק להצלה בטענה שבנו שלו עומד ליפול מן הגג וזקוק להצלה בעצמו, או שהשלטון זימן אותו בדחיפות, כך שאינו פנוי להצילו. באופן זה לא תתעורר איבה).

לפני שנבאר את ההתייחסות ההלכתית לסוגיא זו, נציין שתי הערות בפשט הגמרא:

• מיהם העובדי כוכבים כלפיהם מתייחסת הברייתא? בשולחן ערוך יו”ד סימן קנח, א כתב שהכוונה לשבעת עמי כנען (מקורו ברמב”ם הלכות עבודת כוכבים פרק י הלכה א). בבאר הגולה בחושן משפט סימן תכה, ה כתב שהכוונה לעובדי כוכבים ומזלות שהיו נפוצים בזמן חז”ל. עיין עוד להלן בנקודה זו.
• בפשטות הסוגיא, ללא ההיתר של איבה, היה אסור להציל עובד כוכבים ממוות. כך כתב גם הרמב”ם (שם). אך המאירי (עבודה זרה שם) מפרש זאת אחרת, שבודאי מותר להצילם, והשאלה היא האם משום איבה קיימת חובה כזאת.

כיוצא בזה לעניין כל ריפוי, שאסור לרפא עובד כוכבים (בגמרא שם עמוד ב’, רמב”ם ושו”ע שם). גם בהקשר זה, כמו במיילדת, מבואר שם שכל זה משום שיכול להשתמט מן הנכרי בתואנות שונות, אבל אם לא, וחושש משום איבה – מותר.

אמנם, הבית יוסף מביא בהגהות בדק הבית (יורה דעה סימן קנד):

“כתב בארחות חיים (סי’ כא הל’ ע”ז אות ד ד”ה כתב) בשם הרשב”א בתשובה (ח”א סי’ קכ): “רופא ישראל מותר לעשות רפואה לנכרית כדי שתתעבר משום איבה כמו שמותר למיילדת, וכן העיד על הרמב”ן ז”ל שעשה הוא עצמו כן” עכ”ל, ואני מצאתי כתוב שכתב לו ה”ר יונה על מעשה זה: תבא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק“.

במה נחלקו הרמב”ן ורבינו יונה? החתם סופר (יו”ד סימן קלא) מפרש את מחלוקתם בדרך שיש בה משמעות רבה להלכה. לדעתו, שיטת הרמב”ן היא שכל עוד ישנם רופאים או מיילדות אחרות שזמינים לעשות את אותה העבודה, ובכל מקרה ייוולד אותו תינוק, אין סיבה שעל היהודי להפסיד את שכרו לחינם. לעומתו רבינו יונה סובר, שבכל זאת אסור לו להיות זה שמבצע את הטיפול הרפואי או את הלידה. כמובן שלכך יש משמעות רבה ברופא העובד בבית החולים, ויש רופאים אחרים נכרים שזמינים לבצע את אותה פעולה.

בדרכי תשובה (סימן קנ”ד שם) ביאר דעת הרמב”ן שהוא סבור שמכיוון שהוא היה ידוע לרופא מומחה, וידוע שהוא מרפא את כל הבאים אליו, בודאי תתעורר איבה כאשר יראו שדווקא את הנכרי הוא משתמט מלרפא. במקרה זה שברור שיש איבה – הדבר מותר. עיין שם עוד. גם סברא זו שייכת ברופאים בני זמנינו.

כל זאת ביחס לעצם הטיפול הרפואי בנכרים משום איבה. כעת נראה מעבר לסוגיא זו כיצד התייחסו הפוסקים באופן כללי לחשש איבה במקום איסור דרבנן או איסור דאורייתא. האם ישנו כלל איזה איסורים הותרו משום איבה ואיזה לא?

בדברי הראשונים מבואר, כי לא הותר איסור דאורייתא משום איבה. עוד מוסיפים האחרונים ולומדים מדברי הרמב”ם, שלא רק בעובדי כוכבים קיים האיסור העקרוני על ריפויים, אלא גם בכל נכרי (עיין חתם סופר יורה דעה סימן קל”א). מחלוקת גדולה התעוררה באחרונים בנוגע לאיסור מדרבנן. הפרי מגדים (אורח חיים סימן של א”א ס”ק ה) הסתפק בזה, ואחריו גם המשנה ברורה (שם, ס”ק ח’). עיקר הספק הוא במשמעות לשונות הראשונים, כי למרות שהריטב”א (ע”ז שם) כתב בפירוש “דהא פשיטא דמשום איבה לא שרינן אפילו שבות של דבריהם חס ושלום”[2], וכן כתב הר”ן שם, מכל מקום בדברי ראשונים אחרים ניתן ללמוד שכלל הוא שאיסורים מדרבנן הותרו במקום איבה.[3] הדברי חיים (או”ח חלק ב’ סימן כ”ה) כותב שלמעשה פשוט באחרונים שמותר, ואף שהפרי מגדים הסתפק בזה, מכל מקום גם פשטות הסוגיא היא שאיסורים דרבנן הותרו במקום איבה.

כעיקרון, הלכה ברורה היא שאין מחללים את השבת על נכרי, וכל הלכות פיקוח נפש נאמרו רק בישראל. כך מבואר במשנה במסכת יומא (פג, א), וכך נפסק ברמב”ם (הלכות שבת פרק ב הלכה כ) ובטור ושו”ע (אורח חיים סימן שכט, ב). אם כך, כאשר רפואת הנכרי כרוכה באיסורי שבת, מאחר ואין לזה דין פיקוח נפש, ולא הותר גם מחשש איבה לעבור על איסורים מדאורייתא – לכאורה הדבר אסור!

ואכן, על בסיס זה מתפלא המשנה ברורה מדוע נהגו הרופאים היהודים לרפא בשבת נכרים גם במקרים שהרפואה כרוכה באיסורי שבת, ובוודאי איסורים דאורייתא:

“ודע דהרופאים בזמנינו, אפילו היותר כשרים, אינם נזהרים בזה כלל, דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים, וכותבין, ושוחקין סממנים בעצמן, ואין להם על מה שיסמוכו, דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו”ג [אף דגם זה אינו ברור – עיין בפמ”ג], איסור דאורייתא בודאי אסור לכולי עלמא, ומחללי שבת גמורים הם במזיד, השם ישמרנו”.

גם בשו”ת ישכיל עבדי (חלק ו’ רצז ע”ב, סימן ט’) כתב שמה שהרופאים אפילו היותר חרדים אינם מקפידים בזה, זה מפני שהדור אינו נשמע למוריו.

אמנם באמת כתבו הרבה אחרונים טעמים להצדיק את התנהגותם של הרופאים, אפילו לגבי איסורים מן התורה.

א. בתשובת הדברי חיים (שם), כותב שבעוד ובאיסורים דרבנן יש להקל משום איבה, הרי שבאיסורים מן התורה “בודאי יש להחמיר, אך המנהג ברופאים שמקילין, ושמעתי שהוא מתקנות ועד ארבע ארצות להתיר להם, אבל לא ראיתי זה בספר“.

ב. ובחתם סופר (יו”ד סימן קלא, ועיין עוד במה שכתב בחושן משפט סימן קצד) כתב שיש להתיר גם עשיית מלאכות דאורייתא, משום שבזמן זה שאנו דרויים בין אומות העולם, יש סכנה ופיקוח נפש אם יסרבו לטפל בהם, ויאמרו שדמם של נכרים קל בעיני ישראל, ולא יקבלו שום סיבה להשתמטות, וגם בעקבות זה אפשר שרופאים נכרים, שהם רוב הרופאים, יימנעו מלטפל בחולים יהודים.

ג. ובדרכי תשובה (יו”ד סימן קנד ס”ק ט) כותב:

“ועיין בס’ שבילי דוד, שכתב דעכשיו מקילין דמילדת ישראל מילדים עכו”ם בשבת אפילו היכא דאיכא מלאכה דאורייתא, משום דיש פקודה מהממשלה על זה… ועיין בספר תפארת ישראל על המשניות (ע”ז פרק ב’ ס”ק ו’) שכתב גם-כן דבזמן הזה שהמלכות מעניש מאד למילדת כשלא תלך למקום שיקראוהו, עיין שם, אפשר שיש להקל גם בשבת”.

(בשבילי דוד עצמו מבואר שהוא מסתמך בזה על החתם סופר).

האם החששות הללו שבעקבותיהם הקילו לרופאים לטפל בחולים נכרים שייכים גם בדורינו? רבים מהפוסקים סבורים שכן.

הגר”מ פיינשטיין זצ”ל (אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ע”ט) נשאל איך יתנהג רופא יהודי בבית חולים נכרי, וכתב בראשית דבריו שברור ופשוט שבימינו לא יתקבל שום תירוץ והשתמטות של רופא מהסוג שהציעה הגמרא בעבודה זרה, לא אצל החולים וקרוביהן ולא לראשי המדינה, ואם יעשה כן וימנע מטיפול בנכרי ודאי ידונו אותו כפושע ורוצח. לכן, לאחר שמציע האגרות משה לדאוג שיום החופשה של הרופא יהיה שבת,[4] הוא כותב מה הדין כאשר נזדמן לרופא שיום העבודה שלו הוא שבת. דבריו מרתקים ונביא אותם כמעט במלואם:

“אבל כשנזדמן שהוא מוכרח להיות שבת בבית החולים, או כשהוא כבר רופא קבוע שאף שהמשרד שלו סגור בשבת בא דוקא אליו נכרי חולה בדבר שהוא סכנה, הוא מוכרח להזדקק לו אף בחלול שבת באיסור דאורייתא, וכל שכן כשנזדמן איזה אסון סמוך לביתו, שקורין לרופא הסמוך יותר, מאחר דלא מתקבל במדינותינו הדחוים שאמר אביי, הוא סכנה ממש גם בעצם לגופו ממש מקרובי החולה, וגם אם הוא אינו חושש שתהא סכנה לו בעצמו יש לחוש לאיבה גדולה כל כך מצד אנשי המדינה וגם מהממשלה שיש ודאי לחוש גם לעניני סכנה מתוצאות זה, ואף שהתוספות (שם ד”ה סבר) תמהין איך אפשר להתיר משום איבה איסורא דאורייתא, כפי המצב במדינותינו בזמן הזה איכא מצד איבה סכנה גדולה אף במדינות שהרשות לכל אדם מישראל להתנהג בדיני התורה, שהוא על כל פנים שלא כשעל ידי זה לא ירצה להציל נפשות. ופלא על הגאון החפץ חיים (מ”ב סי’ ש”ל ס”ק ח’) שכתב …(=לאסור, וכפי שהבאנו דבריו לעיל), הא ברוסלאנד (ברוסיה) בעיירות הקטנות שהיה רק רופא אחד לכל הסביבה, הרי ודאי ברור אם לא היה הולך לרפאות את העכו”ם היה ברור שהיו הורגין אותו בטענתם שגרם מיתה לבנם ובתם וכדומה, וגם שופטי המדינה לא היו מענישין אותם כל כך או לגמרי לא היו מענישין את העכו”ם שהיה הורגו… וכיון שאיכא על כל פנים ספק – הא אף בשביל ספק קטן הוא לקולא בפקוח נפש”.

כך פסק גם הגרש”ז אויערבאך (שמירת שבת כהלכתה פרק כח, נד), וכך כותב בשו”ת יביע אומר (חלק ח או”ח סימן ל”ח):

“נמצינו למדים שבזמנינו שיש חשש ליותר מאיבה בעלמא, ואם ימנעו רופאי ישראל מלטפל בחולים נכרים בשבת, ויניחום למות בחוליים, יש בזה אף פקוח נפש של ישראל, כי בהודע הדבר לרופאים גוים, יחדלו אף הם מלטפל בחולים יהודים, ותרבה השנאה והקנאה בישראל, עד כדי סכנת נפשות, ובודאי שהתירוץ שאמרו בגמרא לדידן דמינטרן שבתא מחללינן, בזמנינו לא יתקבל על דעתם כלל. ונמצא שעיקר כוונת הרופא בעת שמחלל שבת במלאכה דאורייתא בטיפולו בחולה נכרי, היא בשביל פקוח נפש של ישראל שנמצא בטיפולם של רופאים נכרים. כי בזמנינו כלי התקשורת משוכללים ביותר, וברגע אחד בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם. ונראה עוד שזהו טעמם של רבני ארבע ארצות שתיקנו שהרופאים היהודים רשאים לרפאות חולים נכרים בשבת ואפי’ במלאכות דאורייתא, וכמ”ש הדברי חיים הנ”ל מפי השמועה. משום שראו שיש בזה משום פקוח נפש לחולים יהודים ע”פ האמור”.

וכך מחדד את הדברים רבינו הגאון הגדול הגר”א וייס שליט”א:

“ואם היו הדברים נכונים בדורם, ק”ו בן בנו של ק”ו בדורינו שכל אוושת קול הולכת מסוף העולם ועד סופו, ואם נַפלֶה בין ישראל לגוי ויוָדַע הדבר שרופא יהודי הפקיר חולה גוי למותו ולא רצה לחלל עליו את השבת כמו שמחללין אנו להצלת בני ברית יש חשש ברור וגמור שבמקום כלשהו בעולם יפגעו בחיי יהודים ויסכנו את חייהם, וכבר הוכחתי בכמ”ק שגם פיקו”נ רחוק ועקיף הוי פיקו”נ”.

ד. טעם נוסף כתבו האחרונים, שייתכן שמאחר שעיקר כוונת הרופא איננה למלאכה עצמה של הריפוי אלא למנוע סכנת נפשות ואיבה – אם כן מלאכתו נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, על בסיס דברי מהרי”ק (שורש קל”ז), שכל מלאכה שנעשית רק מיראה בכדי להינצל ממיתה, נחשבת מלאכה שאין צריכה לגופה. אך יש שחלקו על הדברים (עיין אגרות משה אורח חיים סימן קכא).[5]

להלכה, כתבו כל הפוסקים, אף רוב פוסקי דורנו שהקילו בדבר, שיש לרופאים להשתדל בכל כחם שיום המנוחה השבועי שלהם יהיה בשבת, בכדי שיוכלו להשתמט מטיפול באינם יהודים בשבת. גם כאשר הדבר איננו מתאפשר, ובפרט במתמחים, ידאגו להימנע מאיסורי תורה בשבת, גם בטיפול בחולה נכרי הנמצא בסכנה, כגון על ידי עשיית מלאכות בשינוי, או על ידי שניים, וכיוצא בזה. אך כאשר הדבר אינו מתאפשר, ולמעשה עומד רופא יהודי בפני חולה נכרי, ואין לו כל אפשרות אחרת, הכרעת הפוסקים שמשום איבה יש להתיר לו לעשות עבורו אפילו מלאכות דאורייתא.

[1][1] ההלכה הבולטת ביותר בהקשר זה מופיעה בפרק הראשון של מסכת עבודה זרה, שם מצינו התייחסות נרחבת כיצד יש לנהוג במתנות ששולח נכרי לישראל ביום החג הדתי של הנכרים, עיין עבודה זרה ו, ב וטור ושו”ע יו”ד סימן קמח.

[2] ובע”ז ו, ב כתב הריטב”א שיש מקרים שחכמים קבעו מראש שהאיסור שתיקנו לא יחול במקרים של איבה, ולכן מותר.

[3] עיין תוספות עבודה זרה כו, א ד”ה סבר, רשב”א ותלמידי רבינו יונה שם. ועיין עוד בחתם סופר חושן משפט סימן קצד בשעת הרמב”ם.

[4] ועיין שם עוד בדבריו המרתקים על האפשרות להחליף משמרת עם רופא יהודי שאינו שומר שבת, האם יש מעלה בדבר או לא.

[5] עיין ציץ אליעזר חלק ח סימן ט”ו פרק ו, וביביע אומר חלק ח או”ח סימן לח שהאריך בזה.