?איך להתייחס לחולה שמתעקש לצום

פרשת דברים תשע”ט

לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא (דברים א, יז)

מצוות התורה על הדיינים שלא לפחד מבעלי הדין שבאים לפניהם, אפילו הם אלימים או מסוכנים, אלא לפסוק את הדין על פי התורה, מעוררת שאלה יסודית: האם יתכן שהדיינים מצווים לנהוג כך אפילו במקרה בו הם חשים סכנה מהותית לחייהם, במידה שנחשבת “פיקוח נפש”?

בפשטות, כוונת הפסוק היא למתח הרגיל שבו נמצא הדיין שצריך לפסוק את הדין, וחושש מפני בעל דין כריזמטי שעלול לפגוע בפרנסתו או בשמו הטוב, אבל לא על סיכון ממשי. אמנם, בספרי בפרשתנו נאמר כך:

“שמא תאמר מתיירא אני מפני איש פלוני שמא יהרוג את בני, או שמא ידליק את גדישי (=ישרוף את התבואה שגדלה בשדותיי) או שמא יקצץ את נטיעותי, תלמוד לומר ‘לא תגורו מפני איש'”.

ובאמת, כתב השבות יעקב (סימן קמג), שאין לומר שכוונת הספרי אף למצב של פיקוח נפש, שהרי פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, אלא הכוונה על היזק ממוני, שאז חובתו של האדם להוציא כל ממונו כדי שלא לעבור על אחת ממצוות התורה, וכוונת הספרי “שמא יהרוג את בני”, היא למצב שבו נשמע איום בלבד מאחד מבעלי הדין, ומכיון שלא נחשדו ישראל על הרציחה, יש לו לדיין לאזור חיל ולא לפחד מהאיום, שמן הסתם לא יתממש, אבל כאשר מדובר באדם אלים ומסוכן שישנה סבירות שיממש את איומו – בודאי שעל הדיין להסתלק מן הדין ולא לסכן את חייו או חיי קרוביו.

אמנם, כאשר מתבוננים בדבריו של רבינו יונה (שערי תשובה ג, לג), הדברים נראים אחרת:

“הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים ח, ב): שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם. וזהו פרוש “כי המשפט לאלקים הוא” – שלא יבואכם נזק בסבתו”.

כלומר, ישנה הבטחה אלוקית לשמירה על הדיין העושה את מלאכתו נאמנה, ועליו להאמין כי כאשר הוא עושה את חלקו ודן את הדין לאמיתה של תורה – לא יארע לו כל נזק. על פי פירוש זה של רבינו יונה, נראה כי גם במצב של סכנה כאשר הגורם שמאיים עליו הנו אדם מסוכן, על הדיין להתאזר בבטחון מאחר שישנה הבטחה אלוקית לשמירה עליו.

ביאור נפלא לדברי רבינו יונה, כתב בספר חבצלת השרון בפרשתנו.

לדברים יש להקדים את דבריו של החזון איש (אורח חיים סימן נט, ד). בשולחן ערוך (סימן שכח, יז) כותב הרמ”א:

מותר לומר לאינו יהודי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי. וכל שאסור לעשות על ידי ישראל, אפילו על ידי החולה בעצמו אסור; אבל כשעושה לו האינו-יהודי מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש.

הכלל ההלכתי הוא, שאמירה לגוי – שבות. כלומר איסורי שבת שנעשים על ידי גוי בהוראת היהודי, אסורים מדרבנן. מאחר שצרכי קטן נחשבים כחולה שאין בו סכנה, ההלכה היא שמותרים איסורי “שבות” לחולה שאין בו סכנה ועל כך מושתת פסקו של הרמ”א. על כך כותב החזון איש:

“נראה דאיירי (=שמדובר) ברעבון של שעה מועטת, דודאי לית בו סכנה, ומ”מ מותר שבות, אבל רעבון של זמן שרגילין להקפיד עליו – חשיבא סכנה, ובזמננו שמצוי מאד חלאים מתרגשות בתינוקות, נראה דכל שיש ספק שיגרום לו קלקול מעיים לעצור או לשלשל, או גרם כאב מעיים, או חם כל שהו, הוא בכלל ספק סכנה, שכל קלקול אפשר שיגרום חולי, וכל חולי ספק סכנה, ואפשר דכונת השו”ע ביש לו מה להאכילו, אבל כפי הצורך יש להאכילו תבשיל שזהו מזונו הטוב, וגם בזה מתירין שבות של אמירה לנכרי, אבל גם בזה בזמננו הוי חסרון התבשיל גורם לקלקול מעיים, ואם יודעים בנסיון או ע”פ הרופאים שגורם קלקול במעיים, יש לחשבו לספק סכנה, ומי שמיקל בדבר אין מזניחין אותן, ומי שבוטח בד’ וקובע מזונות בנו באופן שאין מבשלין בשבילו בשבת, וכבר הורגלו בכך – אין מזניחין אותן”.

החזון איש קובע כאן עקרונות חשובים ביותר בהלכות פיקוח נפש בשבת:

1. צרכי התזונה של תינוקות וקטנים נחשבים כספק סכנה, כלומר פיקוח נפש שמחללים עליו את השבת.
2. אין מדובר רק במקרה שאין מה להאכיל את הקטן, אלא גם במקרה שיש מה להאכיל אותו, אבל מזון זה עלול לגרום לו עצירות, שלשול, כאב מעיים, או חום.
3. דברי הרמ”א מתייחסים גם למצב שבו אנו רוצים להעניק לקטן את המזון הטוב ביותר עבורו, אף על פי שיש להוריו מזון פחות איכותי להאכילו.

1. לבסוף, מתייחס החזון איש למצב ביניים, שבו יש להורים מזון לבנם, אבל על פי נסיונם הילד רגיש למזון זה ויתכן שיקלקל את המעיים, או שכך היא חוות דעת הרופאים – מצב זה מוגדר באופן בסיסי כסכנה ופיקוח נפש ומחללין עליו את השבת. אך כאן מאפשר החזון איש שתי גישות לגיטימיות אצל ההורים. גישה אחת היא הגישה המקילה ומתייחסת לכך כפיקוח נפש על פי שורת הדין. גישה שניה היא של הורים שבוטחים בה’ ומקפידים להאכיל את בנם “באופן שאין מבשלין בשבילו בשבת”, וכבר הורגלו בכך, “אין מזניחין אותן”.

כלומר, אף על פי שבדרך כלל בהלכות סכנה הכלל הוא שאסור להחמיר בפיקוח נפש, וחובה גמורה לחלל את השבת במקרה של סכנה, ישנה רמת סיכון מסוימת שניתן להתייחס אליה כפיקוח נפש, אבל מי שבטחונו בה’ נמצא ברמה גבוהה והוא מעדיף להימנע מחילול שבת למרות הסכנה – “אין מזניחין אותו” – התנהגותו נחשבת כלגיטימית.

זהו חידוש מופלג בהלכות פיקוח נפש. גם את דברי רבינו יונה באשר לדיין ניתן לפרש באופן זה. כאשר נשים לב, דברי רבינו יונה צריכים ביאור – מהיכן למד רבינו יונה לפרש כך את הפסוק? האם מצינו בפסוק איזו שהיא הבטחה שלא ייגרם נזק לדיין הפוסק את הדין אף על פי שהוא מסתכן?

על פי דרכו של החזון איש, ניתן לומר שכוונת רבינו יונה היא, שבוודאי מאחר שהקדוש ברוך הוא מצווה על הדיין באופן כללי לדון דין אמת, ולא לפחד מבעלי הדין, והדיין מכוון את מגמתו להיות שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית (כמו שאמרו חז”ל על דיין שדן דין אמת לאמיתו), מותר לו שלא לחשוש מן הסכנה, מאחר שהוא עושה את מעשיו לשם שמים ובוטח בקב”ה כי “המשפט לאלוהים הוא”.

כל זאת, בסוג רמת סיכון שעליה דיבר החזון איש, רמת סיכון מבוססת שיש מקום להתייחס אליה כפיקוח נפש, אבל ניתן גם לבטוח בהקב”ה שבזכות שמירת המצוות יגן על האדם שלא יארע לו נזק כתוצאה מהתנהגות זו. לכן, כותב החזון איש ש”אין מזניחין אותו”. ברמת סיכון שאינה מובהקת (שהנוהג בה למעשה סומך על הנס), האדם הבוטח באלוקיו יכול לסמוך על כך ולנהוג בהתאם.

מעניין לחשוב לאור דברים אלו, על התנהגות של חולים רבים לקראת צומות כמו תשעה באב או יום הכיפורים, כאשר אנשים יראי שמים שהקפידו לאורך עשרות שנים על הצום, וכעת הגיעו לגיל זקנה, או שחלו במחלה מסוימת, ועל פי הנחיית הרופא והוראת רבם הם פטורים מלצום, או אפילו אסור להם לצום. כיצד יש להשיב לאנשים אלו במצב שבו הם מצהירים כי בכוונתם לצום, והם מרגישם שאינם מסוגלים לאכול ולשתות במהלך הצום, מתוך ביטחון ואמונה בקב”ה שיסייע בידם לעבור את הצום בשלום?

ברור הדבר, כי ישנם מצבים שבהם אסור לאדם לצום, ואם הוא מתעקש לעשות זאת, זו איננה מצווה אלא עבירה של “אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש”. במצב כזה, בודאי שהוא לא יזכה לשום סיעתא דשמיא לעבור את הצום בשלום, ויש להבהיר לו זאת. אדרבה, תפקידו וחובתו ברגע זה לשמור על בריאותו הרופפת, ולא להכניס את עצמו לסיכון מיותר.

אולם, כאשר מדובר על מצבים גבוליים יותר, יש מקום להישמע לתחינתו של החולה, ולבחון ברגישות את המצב המדויק שלו, בכדי לברר האם ניתן לאפשר לו לצום, מתוך הישענות על בטחונו בהקב”ה.

לכך יש להוסיף, כי לפעמים עצם העובדה שלא נאפשר לחולה או לקשיש לצום, תעכיר את מצב רוחו ותגרום לו לנזק. רגישות מול החולה במצב זה הנה ערך חשוב מאד שעל רופאים ומורי הוראה ליישם.