פרשת חקת תשע”ט

במדרש תנחומא בתחילת פרשתנו אמרו: “בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם אמר ליה לשר של ים, פתח פיך ובלע כל מימי בראשית… אמר ליה הים, רבש”ע, א”כ יתערבו מימי המתוקים במלוחים, א”ל לאו, כל אחד ואחד יהא לו אוצר בפני עצמו, שנאמר (תהלים לג) נותן באוצרות תהומות. ואם תאמר שזה תימה גדולה שאין מתערבין כל מימי הים, הרי פרצוף שברא הקדוש ברוך הוא בבני אדם… יש בו כמה מעינות ואינן מתערבין זה בזה, מי עינים מלוחים, מי אזנים שמנים, מי חוטם סרוחים, מי הפה מתוקים, ומפני מה מי עינים מלוחים שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה מיד מסתמא, אלא על שהן מלוחים פוסק ואינו בוכה…”

מי העיניים, הדמעות, חיוניות לבריאות העיניים. הן מסייעות בשמירתן נקיות מאבק, שוטפות גופים זרים שחודרים לעיניים, ומסייעות בפעולת מערכת החיסון נגד זיהומים חיידקיים.

שאלה נפוצה במיוחד בתוך מכלול השאלות העוסקות בשימוש בתרופות בשבת, היא האם מותר להשתמש בטיפות עיניים הנקראות “דמעות מלאכותיות”.

יובש בעיניים נראה כתופעה מטרידה, אך לא כמחלה. אך למעשה, במקרים רבים יובש בעיניים נובע ממחלה אוטו אימונית ברקע או מדלקת, וכן עלול לגרום לפגיעה בעיניים, כמו קרע בקרנית או התפתחות של דלקת. ברוב המקרים, הפתרון לכך יהיה טיפול באמצעות טיפות עיניים המכילות דמעות מלאכותיות, כדי להקל על הסימפטומים ולמנוע את התפתחות הסיבוכים. עם זאת, דמעות מלאכותיות אינן מרפאות את המחלה הדלקתית הראשונית שגורמת ברוב המקרים ליובש אלא רק משפרת את ההרגשה ומונעת את התפתחותם של הסיבוכים.

בשני דברים עלינו לדון בטיפול בדמעות מלאכותיות בשבת: האחד, האם מותר להשתמש בזה בכדי להקל על תחושת הגירוד והצער שהדבר גורם. השני, האם מותר להשתמש בכך מצד מניעת הנזק הרפואי שעלול להיות.

האיסור המרכזי הנוגע לשימוש בתרופות בשבת (כשלא במקום חולי גמור) הוא גזירת חז”ל משום “שחיקת סממנים”, חז”ל גזרו לאסור על שימוש בתרופות בשבת מחשש שמאחר שהאדם בהול על רפואתו הוא יבוא לשחוק סממנים בשבת ולעבור בכך על איסור תורה.

איסור זה איננו מוגבל רק לאמצעים שמיועדים לרפא מחלה כלשהי, אלא גם לטפל בכאב, כמו גמיעת חומץ במטרה להקל על כאבי שיניים, או אמצעים שונים להקלה על עצירות. כיוצא בזה אסור לקחת תרופה נגד כאבי ראש.

בשולחן ערוך (שכח, כ) מצינו:

“אין נותנין יין לתוך העין. וליתנו על גביו, אם פותח וסוגר העין – אסור, ואם אינו פותח וסוגר – מותר, ורוק תפל אפילו על גביו אסור, דמוכחא מילתא דלרפואה עביד”.

בהלכה לא מבואר מהו בדיוק הצורך בהרטבת העין ביין או ברוק תפל (רוק תפל הוא רוקו של אדם שלא אכל ולא שתה מספר שעות. יש הטוענים שרוק זה מכיל ריכוז של חומר שמסייע בטיפול אנטי דלקתי). יתכן שהמטרה היא טיפול ביובש בעיניים. אם הנחה זו נכונה הרי שמבואר כאן שטיפול ביובש בעיניים נחשב לרפואה, ולכן הדבר אסור.

מעניין הדבר שהמגן אברהם, ובעקבותיו עוד פוסקים, מביאים את דברי המהרש”ל שכתב שמי שאינו יכול לפקוח את עיניו יכול ללחלח אותן ברוק יבש, משום שכוונתו אינה לרפואה אלא רק לאפשר לו לפתוח את העיניים. למעשה, קושי בפקיחת העיניים הוא פעמים רבות אחד המאפיינים המרכזיים של יובש בעיניים. לכאורה, נראה שיש לדמות בין השימושים הללו: כשם שהרוק המסייע לפקיחת העיניים אינו נחשב כרפואה אלא רק מקל על תסמינים שמציקים לאדם, כך גם הדמעות המלאכותיות שאינן מסייעות לרפואה אלא רק מקילות על התסמינים.

אך מצד שני יש חילוק ממשי בין הדברים. דמעות מלאכותיות “פותרות” את הבעיה, ומבחינה מעשית מרפאות את היובש, ואף על פי שמבחינה רפואית לא נפתרה הבעיה היסודית כלל, הרי שבמציאות נמצא פיתרון לצערו של האדם, בדומה לחומץ המסייע בהקלת כאבי שיניים, ויתכן שהדבר נחשב כרפואה, מה שאין כן הרוק המלחלח את העין זוהי פעולה חד פעמית ספציפית של הרטבת העין כדי לפותחה, ויתכן מאד שכבר יצאה כלל מגדר של רפואה.

בכל מקרה, יהיה הבדל בין רמות שונות של יובש: במצב שבו אין למעשה כאב מיוחד ומטרת נטילת התכשיר היא כדי לשפר את ההרגשה בלבד, יתכן שהדבר מותר, משום שמצד עצמן טיפות אלו אינן מסוגלות לרפא כלל. אבל במצב שבו ישנו כאב וצער שנגרם מחמת היובש, נראה שאין היתר ליטול את הטיפות מאחר שהדבר נחשב כתרופה ליובש.

כל זאת מצד התכלית הבסיסית של התכשיר – הרטבת העין היבשה והקלה על התסמינים. אך יש לדון האם יהיה מותר לקחת תכשיר זה מצד החשש מהפגיעה בעיניים וההשלכות הרפואיות של היובש. כמו שכתבנו לעיל, יובש קשה בעיניים עלול לגרום לפגיעה בקרנית והתפתחות זיהומים חיידקיים.

כעיקרון, חז”ל החמירו מאד ביחס למחלות בעין, והגדירו רבות מהן כחולי שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת. זאת, משום שעל פי חז”ל מחלות בעיניים גורמות למחלות בלב, ולכן פגיעה בעין אינה נחשבת כחולי של איבר יחיד אלא לחולי מסוכן של הגוף כולו (עבודה זרה כח, ב). לכן, דלקת ואפילו קלה בעיניים מחייבת טיפול גם בשבת, כולל שימוש בטיפות עיניים או משחה וכל כיוצא בזה (שמירת שבת כהלכתה לד, ח). לעומת זאת כתבו הפוסקים כי כאבי עיניים קלים אינם נחשבים אפילו חולי שאין בו סכנה, אלא היא בגדר של “מקצת חולי” ו”מיחוש בעלמא”, שאסור ליטול בהן תרופות (עיין משנה ברורה על דברי השולחן ערוך הנ”ל, ס”ק סד).

נראה פשוט הדבר, שאף על פי שהאדם הסובל מיובש בעיניים חושש מפגיעה בעיניו כתוצאה מאותו היובש ובעיקר אם מדובר ביובש חריף, מכל מקום אין להתיר לו להשתמש בדמעות המלאכותיות בשבת. וזאת בעיקר משום שבמה שהאדם לא יטול את התכשיר למשך 24 שעות סביר להניח שלא ייגרם שום נזק לבריאות עיניו.

נבהיר: אם היה האדם כבר חולה שאין בו סכנה, מתירים לו להמשיך ולהשתמש בתרופות שהוא נוטל אפילו בשבת באופן רציף, אפילו שאין זה ברור לחלוטין שהימנעות מנטילתן בשבת תפגע בריפוי מחלתו (ספר החיים להגר”ש קלוגר סימן שכח). ואפילו אדם שכעת איננו חולה אבל יודע שאם יימנע מנטילת תרופה מונעת הוא בודאי יפול למשכב, התירו לו לקחת תרופות בשבת למניעת החולי. אבל במקרה דנן, שהאדם כעת איננו חולה כלל, אלא רק נמצא במצב סיכון לחלות, ככל שיש פיתרון אחר שמונע את החשש – בודאי שאין לו היתר לקחת את התרופה שרגיל לקחת. לכן, מאחר שהימנעות ליממה מנטילת התרופה אינה פוגעת בבריאות העיניים ואינה מעלה את הסיכון הבריאותי, הדבר אסור.

הרב הגאון רבי יצחק הכהן רובין, מחבר הספר אורחות שבת, הדגיש בשיעור כי מי שעל פי חוות דעת רפואית מחמת חומרת היובש בסבירות גבוהה שתתפתח דלקת, ומשום כך התחיל (בימות החול) ליטול דמעות מלאכותיות, יוכל להמשיך ולקחתן גם בשבת, למרות שלמעשה אם תתפתח דלקת ההיתר שלו לא יהיה מצד שהוא “חולה” שמותר לו ליטול תרופה אלא מצד ההיתר של “תרופה רציפה”. הוא איננו פוסק כן למעשה, אלא רק נוטה לפסוק כן.

לסיכום (אך לא להלכה למעשה): חז”ל אסרו נטילת תרופות על ידי מי שאינו חולה. בכלל המושג תרופות גם תכשירים שנועדו לשכך כאבים. עצם שיפור היובש בעיניים עשוי להיחשב כרפואה, ולכן יהיה הדבר אסור. כאמור, גם החשש מפני נזק לעיניים שיגרם מהיובש אינו משמעותי אצל מי שמקפיד לקחת תדיר את הטיפות ימנע מהן רק בשבת.