אמצעי מניעה וחציצה בטבילה

פרשת מצורע תשע”ט

אמצעי מניעה וחציצה בטבילה

וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ אֶת־רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת־זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת־כָּל־שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת־בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת־ בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר (ויקרא פרק יד פסוק ט)

מפסוק זה למדנו את דין החציצה בטבילה. חז”ל (סוכה ו, א) דורשים: “ורחץ את בשרו במים – שלא יהיה דבר החוצץ בינו למים”.

דיני החציצה רבים וסבוכים, ובפרט בימינו, כאשר על שולחנם של פוסקי ההלכה עולות שאלות רבות החל מתחום הטיפוח (איפור קבוע, לק ציפורניים ועוד) ועד תחום הרפואה (קטטר או צינור חמצן). מספר כללים בהלכות חציצה קובעים את הנורמות מהי נחשב כחוצץ ומה בטל לגוף ואינו חוצץ.

בשורות הבאות ננסה לסכם את הדיון ההלכתי אצל גדולי הפוסקים בכל הנוגע להתקנים למניעת היריון. נציג את האמצעי ולאחר מכן נסכם את דעות הפוסקים בנושא. כהקדמה לכך נציין כמה מושגים בהלכות חציצה הרלוונטיים לשאלות אלו:

מיעוט שאינו מקפיד – הקפדה, לענין חציצה, פירושה: הקפדה שהדבר החוצץ לא יישאר על הגוף (כמו בוץ). רוב ומיעוט – הכוונה לשיעור החציצה, האם היא על רוב הגוף או על מיעוטו. הכלל הבסיסי בדיני חציצה (נדה סז, ב) קובע כי רובו ומקפיד – חוצץ מדאורייתא, בעוד שרובו ואינו מקפיד או מיעוטו ומקפיד אסורים מדרבנן, ואילו מיעוטו שאינו מקפיד – אינו חוצץ. רש”י מפרש, שהטעם לכך הוא שהדבר נחשב כבטל ונחשב כחלק מגופו של הטובל. בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קצח) פוסק הרמ”א להחמיר לכתחילה אפילו בדברים שאינם חוצצים. אך גדולי הפוסקים כותבים (עיין חכמת אדם כלל קיט, ג וערוך השולחן יורה דעה שם ס”ק ט), שבמקום צורך וכאשר הדבר בלתי אפשרי באופן נורמלי – מותר לכתחילה.

מקום בלוע –  כלל פשוט הוא שמקומות הבלועים ואטומים בחלל הגוף, ואינם נגישים למי הטבילה, אינם צריכים טבילה (עיין מקוואות פרק ח ובמפרשים שם).

בית הסתרים – בית הסתרים הוא חלק מגוף האדם שדרכו להיות מכוסה על ידי הגוף עצמו, אף שאינו אטום אל החוץ (לדוגמא – חלל הפה). הנרתיק הנשי, להלכה (עיין נדה מב, ב), נחשב בית הסתרים. להלכה נפסק (עיין שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח), כי כעיקרון אין צורך שמי הטבילה ייגעו בבית הסתרים, כמו שאר חלקי הגוף, אך על פי העיקרון “כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו”, שלפיו מצאנו כמה מקומות שהתורה דורשת קיום של אפשרות מסוימת אף שלא נדרשת התגשמותה בפועל, כך גם בבית הסתרים, נדרש שהמקום יהיה ראוי לביאת מים ולא יהיו שם דברים חוצצים, אף שאין דרישה שהמים ייכנסו ויגעו בפועל. התוספות בכמה מקומות (לדוגמא, בקידושין כה, א ד”ה כל) כתבו שמן התורה נדרש שבית הסתרים יהיה ראוי לביאת מים. אך רוב הראשונים בקידושין שם (עיין שם רמב”ן רשב”א וריטב”א) כתבו שזהו רק מדרבנן, וכך פסקו כמה מגדולי הפוסקים.

עוד כתבו הפוסקים לגבי חציצת בית הסתרים לצרף את יסודו של החלקת יואב (יורה דעה סימן ל), שכל דבר שנמצא בגוף בכוונה להשאירו יותר משבוע ימים הרי הוא בטל לגוף, כך כתב הגרש”ז (נשמת אברהם יו”ד סי’ קצח) שנהגו מורי הוראה לצרף זאת לגבי דברים שנמצאים בבית הסתרים שלשים יום.

כעת נפנה לדיון על התקני מניעה שונים ומעמדם ההלכתי.

  1. טבעת – דיון הפוסקים לפני 200 שנה

הדיון בפוסקים החל לפני כמאתיים שנה בטבעת שנועדה להקל על נשים הסובלות מחולי פא”ר פא”ל בלשון הפוסקים, כלומר – צניחת רחם. זו הייתה בדרך כלל טבעת שעווה אותה היו הנשים מכניסות ומדביקות עמוק בחלל הנרתיק.

הנודע ביהודה (תנינא יורה דעה סימן קלה) כתב, שאם הטבעת מצויה עמוק בתוך בית הרחם עד מקום שאינו מורגש לגבר בדרך כלל בשעת תשמיש, אין זה נחשב “בית הסתרים”, אלא מקום בלוע שאינו צריך להיות ראוי לביאת מים, ולכן אינו חוצץ. אך אם הוא מונח בנרתיק במקום מורגש, הוא נחשב כמיעוט המקפיד, משום שבזמן לידה או וסת היא מקפידה להוציאו.

בעקבות פסקו של הנודע ביהודה התעורר דיון רחב בפוסקים. חלק מהפוסקים ציינו כצירוף לפסק המיקל שלא להסיר את הטבעת בשעת הטבילה, את העובדה שיש סכנה רפואית בהסרת הטבעת, וכן את העובדה שהתהליך מלווה בכאב רב עבור האשה, כגורמים לכך שהטבעת נחשבת כ”מיעוט שאין מקפיד עליו”, שאינו נחשב כחוצץ בטבילה. ואפילו שהטבעת אינה נמצאת כל כך בעומק. ומה שמקפידה להוציאה בשעת לידה – הדבר אינו מוכיח שמקפידה על זה, כיון שזו רק סיבה צדדית (עיין חתם סופר חלק ב’ יורה דעה סימן קצב, וקצג, שו”ת רבי עקיבא איגר סימן ס, ועוד).

  1. התקן תוך רחמי

רוב ההתקנים התוך – רחמיים מעוצבים בדומה לאות T, וממוקמים על ידי הרופא בחלל הרחם. בתגובה לנוכחות ההתקן, הרחם מפריש חומרים שמעכבים את תנועת הזרע, וכך מונעים הפריה. ישנו גם התקן עשוי נחושת, שאינו מכיל הורמונים, אלא משחרר יונים (ions) של נחושת לחלל הרחם ובכך פוגע ביעילות תאי הזרע. חוט דקיק משתחל מן ההתקן אל צוואר הרחם ובולט מעט בנרתיק.

הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (נשמת אברהם ב, קלד) וכן הציץ אליעזר (חלק יא, סג) ועוד כתבו שההתקן עצמו אינו חוצץ, כיון שהוא מונח במקום הבלוע בגוף, מקום שמי הטבילה אינם אמורים לחדור אליו כלל, ומשכך הוא אינו חוצץ בפניהם כלל.[1]

אך לגבי החוט היוצא לחלל הנרתיק, ישנה מחלוקת בין הפוסקים. הגרש”ז כתב, שיש לשטוף את הנרתיק לפני הטבילה כדי לוודא שהחט אינו נדבק לדפנות הנרתיק. הסיבה לכך היא שכאמור מעמדו של הנרתיק הוא כשל “בית הסתרים”, כלומר – מקום שמעיקרו נחשב כחלק מאזור הטבילה, ואף על פי שבדרך כלל לא יחדרו לשם מי הטבילה – הוא נדרש להיות “ראוי לביאת מים”. גם הרב אלישיב (קובץ תשובות חלק ג סימן קעד) כתב שיש לבקש מהרופא לקצר את החוטים ככל שניתן. לעומתו, הרב ולדנברג (שם) וכן המנחת יצחק (חלק ו סימן פז) כתבו, שאין לחשוש לכך: החוט בדרך כלל רפוי, ואינו בולט מחוץ לרחם אלא כשתי ס”מ, ועדיין הוא נחשב כנמצא ב”מקום הבלוע”. בנוסף, כתב הציץ אליעזר שמכיון שהחוטים דקיקים, וחלל הפרוזדור רחב בהרבה מהם – אם כן אין כאן חציצה כלל.

  1. נובה-רינג

נובה-רינג היא טבעת עשויה פולימר גמיש, בעובי 4 מ”מ ובקוטר 54 מ”מ. הטבעת מוחדרת באופן עצמאי על ידי האשה לנרתיק, לרוב לצד צוואר הרחם, למשך שלשה שבועות, כאשר לקראת השבוע הרביעי בו אמורה להתרחש הווסת, מסירים את הטבעת. הטבעת משחררת הורמונים (אסטרוגן ופרוגסטין) אל הגוף. באמצעות הטבעת נענע מתאי הזרע להפרות את הביצית, וכן הביוץ נמנע. נשים רבות מעדיפות את אמצעי המניעה הזה בשל הקלות בתפעולו, המינון הנמוך של ההורמונים בהשוואה לגלולות למניעת היריון המבוססות על הורמונים, והעובדה שאלו אינם עוברים דרך הכבד ואינם נספגים במערכת העיכול.

פוסקי ההלכה נחלקו בדעתם בשאלה האם טבעת הנובה רינג חוצצת בטבילה. יש לציין כי אין כל מניעה מבחינת מניעת ההיריון להסיר את הטבעת למשך מספר שעות. הרב משה שאול קליין (שאילת משה חלק ג עמוד עז) כותב באופן מוחלט כי על פי דברי הפוסקים בשאלת הטבעת שהתעוררה לפני 200 שנה, אין כל מקום להתיר לטבול עם הטבעת, מאחר שהיא אינה נמצאת כה עמוק על פי תנאי הנודע ביהודה, וכן הנימוקים על הסכנה והצער שיש בהסרת אותה טבעת אינה רלוונטית לטבעת הנובה-רינג.

אמנם בספר אבני שוהם לרב משה פנירי, כתב שטבעת הנובה-רינג אינה חוצצת משום שעומדת להישאר שם למעלה משבועיים מהטבילה ואין הקפדה להסירה אפילו בזמן תשמיש, ועוד שאותו מקום בעומק נחשב כמקום הבלוע שלא שייכת בו חציצה, ואף לנודע ביהודה שכל מקום שהשמש מגיע לשם דינו כבית הסתרים, מכל מקום אינה חוצצת, כיון שאינה מהודקת לבשרה, ואף לרמ”א שהחמיר שלא תטבול בדברים הרפויים, זה דוקא כשיכולה להסירם בנקל ואילו כאן קשה להסירה ואם תשכח להחזירה מיד תטמא עצמה מהדימום הצפוי עקב כך, וכנזכר לעיל כתבו כמה פוסקים שכל שיש לה צורך לרפואה אף לרמ”א יכולה לעשות כן לכתחילה.

למעשה, מקובל אצל מורי ההוראה[2] להנחות את השואלים להסיר את הטבעת לפני הטבילה, אף שהדבר כרוך בחוסר נוחות. במקרים מיוחדים יש לפנות למורה הוראה כדי לקבל הנחיות ספציפיות.

 

[1] עיין גם פתחי תשובה (קצח, טז), ערוך השולחן (סימן קצח סעיף נה), ועוד.

[2] מפי הרב גבריאל צורבא שליט”א, מורה הוראה מומחה בסוגיות אלו.


Rabbi Yossi Sprung

Rabbi Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.