בין פיקוח נפש פרטי לפיקוח נפש ציבורי

פרשת אחרי מות תשע”ט

בין פיקוח נפש פרטי לפיקוח נפש ציבורי

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה’ (ויקרא יח, ה)

 

בגמרא במסכת יומא (פה, א – ב) נאמר:

“וכבר היה ר’ ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?”

הגמרא שם מביאה כמה אפשרויות ללמוד מן המקראות את דין זה, כמו מדין הבא במחתרת (שמות כב), או ממילה שדוחה את השבת, או מן הפסוק “אך את שבתותי תשמורו” (שמות לא, יג), או מן הפסוק בנוגע לשבת “כי קודש היא לכם” (שם, יד), או מהכתוב (שם, טז): “ושמרו בני ישראל את השבת”, “אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”.

המקור האחרון שהגמרא מביאה, הוא זה שנשאר למסקנה: “אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו (אם הייתי שם, הייתי אומר להם, שלי יש מקור העדיף מכולם): “וחי בהם” – ולא שימות בהם. אמר רבא, לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא (כל שאר המקורות חוץ מהלימוד מ”וחי בהם”, ניתנים להפרכה). בגמרא שם מבואר, כי בשאר המקורות אין לנו אפשרות ללמוד אלא על מקרים של ודאי פיקוח נפש, שעליהם מחללים את השבת, אבל לא על מצבים של ספק פיקוח נפש. המקור היחיד שממנו נוכל ללמוד כי גם בספק פיקוח נפש ניתן לחלל את השבת – הוא רק מהמקור אותו למד שמואל – “וחי בהם”, ולא שימות בהם.

ומבאר רש”י : “אשר יעשה האדם”, המצוות, שיחיה בהם ודאי, ולא שיבוא בעשייתן לידי ספק מיתה. אלמא, מחללין על הספק”.

במאמרנו לפרשת וארא, הרחבנו בביאור המשמעות של דין דחיית כל המצוות (חוץ משלש החמורות), מפני פיקוח נפש. ביארנו שם, כי מן הפסוק “וחי בהם”, אנו לומדים כי הדין שהמצוות נדחות מפני פיקוח נפש אינו דין האומר כי חיי האדם עדיפים על פני המצוות, ובדומה לכללים אחרים שמצינו, כמו “עשה דוחה לא תעשה”, או הדין לפיו האדם איננו מחוייב להוציא ממון על קיום מצות עשה יותר מחומש מממונו, אלא דין וחי בהם מלמדנו עיקרון פוזיטיבי, על כך שמצוות התורה הם רחמים ושלום בעולם, ומיועדות להגשמת המטרה הכללית של קדושת החיים, ומשום כך הן אינן מצוות על ביטולם של החיים – אלא דווקא על שמירתם. דווקא ממקום כזה אנו למדים כי המצוות אינן מטילות על האדם חובה אפילו במצב בו ישנו ספק פיקוח נפש.[1]

אחד הנושאים המורכבים והקשים בדיון ההלכתי על פיקוח נפש, וספק פיקוח נפש, הוא מהו הרף שמחשיב סיכון מסויים כספק פיקוח נפש, ומה כבר יוצא מגדר ספק פיקוח נפש ונחשב סיכון רגיל שאיננו מצדיק ומתיר חילול שבת. הפוסקים דנו בקשת רחבה של מצבי סיכון והאריכו לפרט מה נחשב ספק פיקוח נפש ומה לא.[2]

בשורות הקרובות נתייחס בהקשר זה לפער מסויים שמצינו בין פיקוח נפש קלאסי במקרה ספציפי, לבין ההתייחסות לגורמי סיכון שיש להם השפעה ציבורית. בסוף הדיון נשרטט מספר השלכות שייתכנו לכך על עולם הרפואה.

בשני מקרים מובחנים נידון שיקול ציבורי במקרי סכנה לעומת שיקול פרטי: אירוע בו ישנה סכנה ברמה נמוכה לכלל הציבור, שהשיקול הציבורי, ולהבדיל מהפרטי מחשיב זאת כרמת סיכון גבוהה, ואירוע בו ישנה סכנה לאנשים בודדים, אך סביבת הסכנה הנה ברשות הרבים, כך שפוטנציאלית הרבים הם הנמצאים בסכנה. נמחיש זאת באמצעות שני מקרים:

בנדרים (פ, ב) הובאה תוספתא (בבא מציעא סוף פרק יא) העוסקת בשתי ערים שכנות, שלאחת מהן קיימת זכות לשימוש במעיין הנובע סמוך אליה. בברייתא נידונת מידת החיוב של בני העיר הסמוכה להעמיד את מי המעיין לשימושם של בני העיר השכנה:

מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם [ובהמת אחרים – בהמתם] קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן, רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים.

בשאילתות (שאילתא קמז) נפסק כר’ יוסי, וכן כתבו הבית שמואל (אבן העזר פ, טו) ובשו”ת מהרש”ם (חלק ב סימן רי) בדעת הרמב”ם. וכן משמע בשו”ת בית אפרים (אבן העזר סימן סו). לעומת זאת באחיעזר (חלק ב סימן כג, ב) כתב שהלכה כחכמים[3].

מלשון הברייתא משמע, שדעת ר’ יוסי היא שיש להקדים את זכות הכביסה של בני העיר הסמוכה אפילו במחיר חייהם של בני העיר השכנה. בשו”ת אחיעזר (חלק ב סימן כג, ב) דוחה פרשנות זאת, וכותב שבודאי מדובר במקרה בו ישנה אפשרות לאנשי העיר השכנה להתאמץ ולהביא מים ממקום אחר, “אבל בחשש סכנה אינו עולה על הדעת” שיקדים ר’ יוסי את כביסת בני העיר גם במחיר סיכון חייהם של בני העיר השכנה. גם בחזון יחזקאל (לתוספתא בבא מציעא סוף פרק יא) כתב משיקולים דומים לפרש שמדובר באופן בו יש לבני העיר השניה די מים לצמאם, אך לא לרוויה, ולכך הקדים ר’ יוסי את כביסת בני העיר הסמוכה.

עיון בפירוש הר”ן בסוגיה חושף לכאורה פרשנות אחרת. כאשר מבאר הר”ן את הרישא בה נאמר ששתיית בני העיר קודמת לשתיית בני העיר השכנה, הוא כותב כך: “שתייתן קודמת, דחייהן קודמין כדדרשינן בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא סב, א) מדכתיב וחי אחיך עמך”. את המשך הנידון מפרש הר”ן על ציר זה, כאשר דעת ר’ יוסי היא שגם כביסה נחשבת צורך ברמת ‘חיי נפש’, ולכך היא נכללת בדין “חייך קודמין”. חכמים לעומתו סוברים שמניעת כביסה אינה עונה לרמה זאת ולכך אין להקדימה לשתיית השכנים שהיא בודאי צורך ברמת חיי נפש. פשטות לשון הר”ן היא שאפילו נכנסים בזה אנשי העיר השנייה לסכנה, ולאנשי אותה העיר אין בזה אלא משום צער, אין בני העיר נדרשים להתחשב בכך, וכמשמעות המקורית של דין ‘חייך קודמין’. כך גם עולה בבירור מדברי הבית שמואל (אבן העזר פ, טו), שכתב לעניין מינקת שדורשת מזון מסוים שעלול לגרום לסכנה לתינוק, אך מניעתו גורמת לה צער גדול, שהדבר תלוי במחלוקת ר’ יוסי וחכמים[4].

אך הדברים אכן צריכים עיון: האמנם יתכן שלדעת ר’ יוסי, שני הולכי דרכים שלאחד מהם מעט מים ובתכנונו להשתמש בהם לכביסה, והאחר עומד למות בצמא, לא יהיה חייב בעל המים לתתם לחברו מטעם ‘חייך קודמין’?

למעשה, בסוגיה שם נראה, שלמסקנה דעת ר’ יוסי היא שבמניעת כביסה ישנה סכנה; ואם כן אין מדובר בצער מול סכנה, אלא בסכנה מול סכנה[5]. למרות האמור, אין נראה שמניעת כביסה נחשבת לסכנת חיים מידית, ובוודאי היא פחותה משיעור הסכנה בה נמצאים בני העיר השכנה שיימנעו מהם המים. הנצי”ב בספרו העמק שאלה (שאילתא קמז) גם כן שותף לפרשנות לפיה בני העיר השכנה נמצאים בסכנת חיים, ולשיטתו דעת ר’ יוסי היא שמניעת כביסה הנה בגדר ספק סכנת נפשות, שלדעתו, התואמת את דעת ר’ עקיבא[6], דוחה פיקוח נפש של חברו מטעם ‘חייך קודמין’. במקרים כאלה הסתכנות לשם הצלת נפשות הנה מידת חסידות בלבד, אבל לגבי בני העיר “לא שייך להתחסד ולסכן טפלי (=פעוטות) דלאו בני מחילה נינהו אם אין הדין הכי”. משום כך הורה ר’ יוסי שאין לבני העיר להיכנס לסכנה זו.

יתכן שיש לטעון כעין דברי בעל העמק שאלה, אך בסגנון אחר: אפשר שהשיקול המרכזי לדעת ר’ יוסי הוא, שלהבדיל ממקרה פרטי, יש להעניק משקל חמור יותר לסכנה ציבורית. מה שעבור האדם הפרטי עשוי להיחשב כסיכון ברמה נמוכה, נחשב ביחס לכלל כסכנת נפשות גמורה וכפיקוח נפש; משום כך סובר ר’ יוסי שיש להקדים את צרכי הכביסה של בני העיר הקרובה לשתיית בני העיר השכנה[7].

דוגמה נוספת ומפורסמת לכך שביחס לציבור יש לייחס חומרה של פיקוח נפש לסכנות שאינן נחשבות ברמה זו עבור האדם הפרטי אנו מוצאים בדין כיבוי גחלת של מתכת ברשות-הרבים בשבת.

בגמרא שבת מב, א אמר שמואל:

מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים.

כך גם נפסק ברמב”ם (שבת יב, ב) ושולחן ערוך (אורח חיים שלד, כז). רש”י מפרש, שכיבוי הגחלת אינו אסור אלא מדרבנן, ולכך הותר הכיבוי כדי שלא יינזקו הרבים. כך דעת ראשונים נוספים, ולכך גם מוגבל ההיתר להלכה. לעומת זאת, הר”ן והרשב”א שם הביאו דברי בעל הלכות גדולות, שנראה מדעתו שהכיבוי אסור מדאורייתא, ובכל זאת התירו את כיבוי הגחלת. מבאר הר”ן: “ואלו דברי תימה! שהאיך יתיר שמואל מלאכה דאורייתא שלא במקום סכנת נפשות?[8] אלא שנראה שהרב ז”ל סובר, דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן”.

מתבאר מדבריו שיש להבחין בין סכנה לפרט לבין סכנה לציבור: ייתכנו מקרים בהם אובייקטיבית אין מדובר בסכנת נפשות, וכך יש להתייחס באשר לאדם הפרטי; אך במבט ציבורי, רמת הבטיחות והזהירות מסכנה הנדרשת עבור הציבור מחשיבה אותם כסכנת נפשות, עד כדי דחיית איסור דאורייתא מפניה[9].

נראה שיש לדמות בין המקרים: על פי עיקרון זה סובר ר’ יוסי שרמת הסכנה של הימנעות מכביסה, אף שאינה עונה לגדרי פיקוח נפש כשלעצמם, נחשבת ככזאת בהקשר הציבורי. רמת החומרה אף גדולה יותר: בניגוד לגחלת, בה הנזק המשוער הנו מן הסתם לאדם אחד או כמה בודדים, הסכנה מהיעדר הכביסה משותפת לכלל בני העיר.

עוד מצינו בשולחן ערוך (אורח חיים שלד, כו), שם כותב הרמ”א: “וכל הדינים הנזכרים בדיני הדליקה הני מילי בימיהם, אבל בזמן הזה שאנו שרויין בין עובדי כוכבים והיא חשש סכנת נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז”ל שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח. ומ”מ הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות; אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של גוי, וכן נוהגין (תרומת הדשן סימן נ”ח והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו בשם א”ז)”. וכתב המשנה ברורה (שם ס”ק עג) בשם אליה רבה: “ומזה יצא ההיתר לכבות הדליקה בכל מקום כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסר מהיות שם בעיר זקן או חולה שאין יכול לברוח ותבוא הדליקה עליו”.

 

גם כאן נראה שהחשש לפיקוח נפש אינו ברמה שבמקרה הפרטי דוחה את השבת, אלא שמדובר בשיקול ציבורי המחמיר בחשש פיקוח נפש ואפילו הוא רחוק.

 

אלו השלכות יכולות להיות למבט זה?

 

דומה, שהשאלה המרכזית ביותר שעשויה להיות מושפעת מדיון זה היא שאלת השבת בבתי החולים. כידוע לכל רופא דתי, שמירת שבת בבתי חולים הינה סוגיה מורכבת ומסובכת המכילה פרטים רבים. פוסקי ההלכה שנשאלו שאלות רבות בנושא, משיבים לא פעם להקל, בתנאים שונים. נראה כי התייחסותם מושפעת בבסיסה גם מהשיקול שביארנו שלפיו אנו רואים בחומרה כל סיכון במבט ציבורי, יותר מאשר היינו רואים זאת במקרה פרטי.

 

לשם דוגמה: רישום רפואי בבתי החולים. כידוע זוהי שאלה עתיקת יומין. עם השנים התפתחו אמצעים שונים שמקלים את חומרת האיסור, כמו שימוש בדיו נמחק וכדומה. בשנים האחרונות, כאשר כל הרישום נדרש להתבצע במחשב, עלתה שאלת הרישום בשינוי.

 

וכך כותב מורינו הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א בתשובה לידידינו הרב ד”ר ארי ויינטרויב שליט”א:

 

“מכיון שבבית חולים בו הוא עובד המיחשוב תופס את מקום הכתיבה, ותקנת בית החולים מחייבת רישום מדוקדק על כל תרופה וכל פעולה רפואית, מה מותר ומה אסור לרשום בשבת.

כבר כתבתי בכמה מקומות, שאין דין פיקוח נפש דרבים כדין פיקוח נפש דיחיד, ואף אם ביחיד לא כל סכנה רחוקה דינה כדין פיקוח נפש לדחות את השבת, כאשר מדובר בבית חולים ברור שיש חשיבות וצורך ברור ונחוץ לרשום כל פעולה רפואית ותרופתית, כי ברבות הימים ברור שהעדר רישום מדוייק יביא למות שהיה אפשרי למנוע, ולפיכך יש למלאת את ההוראות בדייקנות.

אך מכיון שמדובר בפיקוח נפש על צד הרחוק ולפעמים על צד רחוק ביותר, יש להתרגל להקליד במחשב על ידי שינוי כדי להמלט מחשש איסור דאורייתא. וכל שינוי שיש בה כדי להכביד במדה מסויימת על השגת התוצאה דינו כלאחר יד ואין בו אלא איסור דרבנן.

ולגבי הקלדה במחשב השימוש בפרק אמצעי של האצבע ולא בקצהו הוי שינוי. השימוש באצבעון על קצות האצבעות דינו כשינוי, וכן כל כיוצא בזה.

וכל רופא ואחות ירא שמים יקפידו להקליד רק בשינוי כדי להימלט מאיסור דאורייתא. ובחשש איסור דרבנן יש להקל טפי בצד רחוק של פיקוח נפש, ולא נתפניתי לאריכות דברים”.

 

דברי הרב וייס שליט”א מבהירים היטב את הנקודה בה אנו עוסקים: מצד אחד, במקרה הפרטי ניתן היה להיסתמך על זכרונו של הרופא (לדוגמא: הוא יכול לזכור כי החולה קיבל תרופה מסויימת, ולרשום זאת לאחר חמש שעות בצאת השבת). מצד שני, ברור כי במבט ציבורי – כפי שראוי להתחשב בסטנדרטים של פעילות רופא בבית החולים) – התנהלות כזאת היא מסוכנת. לכן התוצאה היא שיש לבצע את הנוהל, אך מצד שני יש לעשות זאת באופן הקל ביותר שניתן מבחינה הלכתית, בכדי שלא לפגוע בחילול שבת דאורייתא במצב שבו אין לפנינו פיקוח נפש גמור במקרה זה.

 

 

[1] עיין שם עוד בהרחבה. כל המאמרים על פרשיות השבוע זמינים לעיון באתר בית המדרש להלכה ורפואה.

[2] עיין לדוגמא נודע ביהודה סימן רי, שו”ת רבי עקיבא איגר סימן ס, ועוד רבים. בנידוני רפואה – עיין ציץ אליעזר חלק ח סימן טו אות ז’.

[3] עיין עוד במאמרו של הגר”ע יוסף זצ”ל, (דיני ישראל (ז) תשל”ו, עמ’ לב), שבירר שהלכה כר’ יוסי.

[4] עיין רמב”ם וראב”ד (אישות כא, יא), מגיד משנה וכסף משנה שם; טור ובית יוסף (אבן העזר פ); שו”ע (שם סעיף י”ב); וחלקת מחוקק (ס”ק כב), שעל דבריו נסובים דברי הבית שמואל. וע”ש באר היטב (ס”ק יד).

[5] ואכן כך הקשה הבאר היטב (שם ס”ק יד) על הבית שמואל.

[6] על פי פירושו של ההעמק שאלה עצמו; פרשנותו לסיטואציה בה נחלקו בן פטורא ור’ עקיבא אינה מוסכמת. השוואת הר”ן לדברים אינה מלמדת כי לדעתו כך יסבור גם ר’ עקיבא, אלא שר’ יוסי מרחיב את הכלל שחידש ר’ עקיבא וסובר שהוא חל גם שלא במקום סכנה מוחשית.

[7] אמנם מדברי הבית שמואל נראה שהדברים אינם אמורים כלפי ציבור בדווקא, שהרי במקרה בו הוא עוסק מדובר בשאלה פרטית. ראה מאמרו של הרב שלמה דיכובסקי (תורה שבעל פה (לא), עמ’ מ ואילך).

[8] יש לעיין, מפני מה אין מדובר בסכנת נפשות. אפשרות אחת היא שהסבירות שיינגף אדם כלשהו בגחלת הנה נמוכה. האפשרות הסבירה יותר היא שפוטנציאל הנזק עצמו אינו עלול לגרום למוות.

[9] עיין עוד שו”ת חתם סופר (חושן משפט, בסוף סימן קעז).


Rabbi Yossi Sprung

Rabbi Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.