מה לרופא בבית יראי השם?

פרשת בחוקותי תשע”ט

מה לרופא בבית יראי השם?


אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כו, ג)

בפרשתנו מובטח לעם ישראל כל טוב אם ילך בחוקות הבורא וישמור את מצוותיו. בכלל הבטחות אלו, שמירה מכל הפגעים הרעים שבעולם. בביאורו לברכות אלו המותנות בשמירת הרצון ה’, מרחיב הרמב”ן לברר את השאלה, מה מקור הפגעים והמחלות? מה משמעותן והאם יש משמעות לטיפול הרפואי, או שיש אפשרות להימנע ממנו ולפנות לעזרת ה’ בלבד?

זוהי הזדמנות מרתקת ללמוד את דברי הרמב”ן המפורסמים ואת הדעות האחרות בראשונים, ולטעום גם מן הפולמוס באחרונים בביאור דברי הרמב”ן.

לאורך המאמר נתמקד ציטוטים מדברי רבותינו בכדי שהמעיין יוכל להתרשם מכוונתם בעצמו. הערות והארות נציין בהערות שוליים.

נפתח בציטוט לשון הרמב”ן במלואה:

“והכלל, כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו, כו) “כי אני ה’ רופאך”.[1] וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מלכים ב כ, ב-ג).[2] ואמר הכתוב (דהי”ב טז, יב) “גם בחליו לא דרש את ה’ כי ברופאים”,[3] ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם! אבל הוא כאשר יאמר אדם “לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ”.[4]

אבל הדורש השם בנביא, לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח “וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך”, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.[5]

וכך אמרו (ברכות סד, א) “כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא”[6], והמשל להם (במדבר רבה ט, ג) “תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא[7]. והוא מאמרם (ברכות ס, א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה’, אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים.

וזו היא כונתם באמרם (שם) “ורפא ירפא – מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות”, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא, יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו, יא) “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים”.

בשלהי דבריו, מתמודד הרמב”ן עם קושיא: אם מצוה לרופא לרפאות, איך יתכן לומר שאין מקום לרופא בבית יראי השם? הרמב”ן משיב על כך, שמאחר שיש כאלו שאינם בדרגה הרוחנית הראויה שמאפשרת התנזרות מרופאים, על הרופא לעסוק ברפואתם ולא לסרב להם. כמה מהמפרשים ביארו זאת, שאדם כזה אכן נתון לטבע העולם: כמידת האמונה כך מידת ההשגחה הפרטית. מי שבטוח בחסדי השם באופן מלא יוכל להתנזר מן הרופאים. אך מי שאיננו בדרגה זו – הקדוש ברוך הוא מנהיגו בדרך הטבע, וממילא הוא עלול לחלות, וכשיחלה הוא צריך לדרוש ברופאים כדרך הטבע.

במשנה בפסחים (ד, ט) מסופר על חזקיה המלך:

“ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו… כיתת נחש הנחשת והודו לו גנז ספר רפואות והודו לו”. רש”י במסכת ברכות (דף י עמוד ב) פירש מדוע גנז חזקיה את ספר הרפואות: “כדי שיבקשו רחמים”.

במילים קצרות אלו, מסכים למעשה רש”י עם גישת הרמב”ן. חזקיה המלך, שחכמים מודים ומצדיקים את מעשיו, גונז את ספר הרפואות ומונע בכך את ההזדקקות לדרכי הרפואה הטבעיות, בכוונה להפנות את העם לבקש מזור למחלתם באמצעות בקשת רחמי שמים.

הרמב”ם, בפירוש המשניות לפסחים, יוצא חוצץ נגד פירושו של רש”י (למרות שפירוש זה לא היה לנגד עיניו כידוע), ומרחיב לבסס את הגישה הנגדית לשיטת הרמב”ן:

“ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי “הטלסמאת” שאם עושין “טלסם” בסדר מסוים, מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים, ומחברו לא חברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות, לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר, כמו שיתבאר לך שדברים שהזהיר ה’ מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה’ אמר לא תלמד לעשות, ובא בקבלה “אבל אתה למד להבין ולהורות”. וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו – גנזו.

ואפשר, שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין, כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו.

ולא הארכתי לדבר בענין זה, אלא מפני ששמעתי, וגם פירשו לי, ששלמה חבר ספר רפואות, שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא – פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר, ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה’ במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו, שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה’? והרי שוטים יאמר להם! כי כמו שאני מודה לה’ בעת האוכל, שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע – לולי פרסומו“.

הרמב”ם טוען, שאין כל סתירה בין הבטחו בה’ לבין ההזדקקות לרופא. וזאת מפני שהרפואה עצמה הזדמנה לאדם בהשגחת הבורא, כמו כל צרכיו של האדם שמגיעים לו בדרכי הטבע. על האדם לזכור כי הכל בהשגחת הבורא, אך חובתו לנהוג בדרכי הטבע ולא לצפות שהקב”ה יושיע אותו באמצעות נס בלבד.

כך כותב גם רבינו בחיי אבן פקודה, בחובות הלבבות (שער ד – שער הביטחון פרק ד):

“וכן נאמר בענין הבריאות והחולי, כי על האדם לבטח בבורא בזה, ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסבות אשר מטבעם זה, ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו[8], כמו שצוה הבורא יתעלה: ורפא ירפא[9], מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחולי, שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא[10], וכאשר יבטח בבורא, ירפאהו מחליו בסבה ובלתי סבה, כמ”ש: ישלח דברו וירפאם וגו’, ואפשר שירפאהו בדבר המזיק הרבה, כמו שידעת מענין אלישע במים הרעים, כמו שכתוב: והמים רעים והארץ משכלת, שריפא היזקם במלח, וכן: ויורהו ה’ עץ וישלך אל המים, ואמרו הקדמונים, שהיה עץ של הרדופני, וכמוהו: ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי, וכבר ידעת מה שהיה מענין אסא, כשבטח על הרופאים והניח בטחונו באלהים בחליו, מהמוסר והתוכחה לו, ואמר הכתוב: כי הוא יכאיב ויחבש וגו'”.[11]

שיטה ממוצעת בראשונים מצאנו בדבריו מאירי העיניים של הרשב”א (שו”ת הרשב”א חלק א סימן תיג):

“ודרך כלל, לעולם נבטח כי נלך בטח בלכתנו בדרכי התורה השלמה. והיא המצלת מן המקרים והסבות הנסתרות, כאמרו (משלי ו’) “בשכבך תשמור עליך”. וזה כולל פרשה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ופרשת אם בחקותי תלכו. וצדקה תציל ממות שלא מדעת בנס נסתר.. ואם חל המקרה כחליים, מותר להתעסק ברפואות, ובלבד שיהא לבו לשמים, וידע שאמתת הרפואה ממנו, וידרשנו. ולא שיכוין שהכל תלוי בסם הפלוני, וברפואת האיש הרופא. והוא אמרו באסא (דבה”י ב’ י”ו) גם בחליו לא דרש את ה’ כי ברופאים.

ומי שהשיגו החולי, אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים בין בדברים הטבעיים בין בסגולות. והוא אמרו “ורפא ירפא”, ואמרו ז”ל: “מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות”. ואמרם נתנה רשות, לומר שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה…[12] ולא עוד, אלא שאסור להכנס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס, והוא אמרם שקיר נטוי מזכיר עון.[13] ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ומותר לבטוח באדם והוא שלא יסור לבו מן השם. ואמרו ארור הגבר אשר יבטח באדם ומה’ יסור לבו. אך לבטוח בשם ושיעשה לו תשועה ע”י האיש הפלוני – מותר ומצוה[14]. וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם, זולתי האנשים השלמים ושזכיותיהם מרובות… ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון רק כדרכו של עולם. שלא יאמר אדליק נרי במים או ביין ואסמוך על הנס… ואין זה ממיעוט הבטחון, דאדרבא אסור להשען על הנס… הנה שנכנסו בכלל ההיתר הזה כל שאמרוהו שיש בו משום רפואה, בין בסגולת העצם בין בסגולת הדבור והפעולות”.

רבים מהאחרונים התקשו בהבנת שיטת הרמב”ן, ונכתבו כמה פירושים בדבריו. לדוגמא נביא את דברי האדמו”ר מצאנז-קלויזנבורג זצ”ל, הכותב בשו”ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן קיד):

“ונראה דברמב”ן שם מבואר להדיא שהמדובר בזמן שיש נביא בישראל, ואז בודאי מה לרופא בבית יראי ה’, דהדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים, דהלא אם יאמר לו שיחיה בודאי יחיה, ואם ח”ו לא – גם הרפואה לא יועיל, ובאם יש צורך באיזו פעולה, כבר יאמר הנביא לעשותו, שבנבואה שלו בודאי יודע יותר מהרופא”.

כלומר: מעולם לא התיר הרמב”ן להימנע מרפואה רק בשל צדקותו של האדם ובטחונו בה’. הרמב”ן עסק רק במקרה שבו יכול האדם לפנות לנביא והלה יבשר לו אם מדובר בגזירה שימות, או שיחיה, או שיוכל לאמר לו מה עליו לעשות מבחינה רוחנית או רפואית בכדי להתרפא. במקרה כזה באמת אין טעם לפנות לרופא. אך בכל מקרה אחר – אין היתר להימנע מהזדקקות לרופאים.

באופן אחר מבאר הט”ז את שיטת הרמב”ן (יורה דעה סימן שלו, ב):

“נתנה תורה רשות לרופא לרפא כו’ ומצוה היא כו’. קשה, כיון דבאמת מצוה היא, למה קרי לה תחלה רשות? ונראה, דהכי הוא כוונת הענין זה: דרפואה האמיתית היא ע”פ בקשת רחמים, דמשמיא יש לו רפואה, כמו שכתוב “מחצתי ואני ארפא”, אלא שאין האדם זוכה לכך, אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם, והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע”י טבע הרפואות. וזהו נתינת רשות של הקדוש ב”ה. וכיון שכבר בא האדם לידי כך – יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו…

וזה מבואר בגמרא פרק הרואה (ברכות דף ס”ב), דאמר רב אחא: “הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות” (אלא שנהגו), ופירש רש”י: כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים. אמר אביי, לא לימא אינש הכי![15] דתנא דבי רבי ישמעאל: “ורפא ירפא” – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא”.

נראה פירוש הגמרא בדרך הזה: דרב אחא הצריך לומר האי לישנא, “שכן אין דרכן של בני אדם…” בנוסח התפלה שאומר המקיז דם, דהיינו שהוא מתנצל למה מבקש רפואה על ידי ההקזה שהוא לפי הטבע, אף שאינו מן הראוי לעשות כן, אלא לבקש רחמים להנצל ע”י רחמים של מעלה, מכל מקום מאחר שכבר נהגו לעשות רפואה ע”י הטבע, גם אני עושה כן, ועל כל פנים אני מודה שהכל בא על ידך, כי אל רופא נאמן אתה. ועל זה חולק אביי, דלא לימא שכן נהגו, דגם התורה הסכימה על זה שיהא רפואה ע”פ הטבע, כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהיה זכאי כל כך שתבא רפואתו ע”י נס מן השמים… ועיין ברמב”ן פ’ בחקותי האריך בענין זה של רפואות, ומדבריו משמע בפירוש ורפא ירפא כמו שכתבתי, אך יש לי מקום עיון במה שכתב שם שאין מעשה רפואות בבית הצדיקים, וכן אמרו “כל כ”ב שנה דמלך רבה [ר’ יוסף] אפילו אומנא לביתיה לא קרא” עכ”ל, משמע דמפרש שלא הוצרך לרפואה, ובגמרא משמע דהוא הלך לבית האומן רק שלא נהג כבוד בעצמו לקרוא אותו לביתו. שוב ראיתי בסוף הוריות, מביא גם כן אגדה זאת ומביא בעל עין יעקב שם פירוש גאון דהכי קאמר הזכות של ענוה של רב יוסף גרמה שלא הוצרך כלל לאומן – ולזה כוון גם הרמב”ן”.

כלומר: הט”ז למעשה נוקט שעיקר כוונת הרמב”ן היא לדרגה הרוחנית האמיתית שהכל מידי שמים, אבל למעשה בעולם הזה על האדם להקפיד לפנות לרופא בכל עת מחלה. להבנתו אין בדברי הרמב”ן משמעות מעשית כלל ועיקר אלא אך ורק בירור אמוני על מקומה של המחלה ועל מהותו של הריפוי. הט”ז עצמו מציין כי בכמה מקומות ברמב”ן אין נראה כך, אלא שדבריו הנם מעשיים, אך נראה שלמעשה הוא נותר בעמדתו.

לעומת זאת, בשו”ת אבני נזר (חלק חושן משפט סימן קצג), בתשובה מאת אביו של המחבר, העדיף לפרש את הרמב”ן כפשוטו. לדעתו, אין מדובר דווקא במקום שהחולה נועץ בנביא, אלא כל צדיק רשאי הלכה למעשה לסמוך על הנס ולא לפנות לרופא. נביא כמה שורות מדבריו:

“ולא ידעתי היכן כתב הרמב”ן ז”ל כן[16], דהא הרמב”ן כתב שניתנה רשות לרופא ולא לחולה, משמע שאפי’ אינו זכאי גמור ג”כ לא ניתן רשות לחולה… ונלע”ד… ותירץ הט”ז שהרמב”ן ז”ל לא דיבר אלא מצדיקים, ומה שאמר הרמב”ן לא ניתן רשות לחולה היינו בצדיק, והגם כי התורה צותה לכל אדם שיהי’ צדיק, אבל בשאינו צדיק ניתן רשות גם לחולה… ממילא באיש צדיק שרוצה להחמיר על עצמו במאכלות אסורות, ובוטח בהש”י כדי שלא לאכול מאכלות אסורות… אבל אם במאכלות אסורות רוצה לסמוך עצמו על הרמב”ן ז”ל שפיר דמי…[17]

עם כל זה נראה לפע”ד, כיון שנראה בחוש שהרופאים מועדין לקלקל יוכל לבטוח בהש”י כדי שלא להכניס עצמו לסכנת נפשות במעשה.[18] וגם שלענין זה מקרי צדיק שבוטח בהש”י. וגם כי מפשט דברי הרמב”ן נראה שכל אדם שאינו עוסק ברפואות ובוטח בהשי”ת מקרי צדיק לענין זה. ולכל אדם יש רשות ומצוה לעשות כן… רק משמע שלכל אדם יש לבטוח בהש”י ולא לעסוק ברפואות. לכך האידנא שנראה בחוש שהרופאים מועדין לקלקל נראה שיוכל לסמוך על פשט דברי הרמב”ן ושלא להביא עצמו לסכנת נפשות בידים”.

למעשה, כל הפוסקים דחו את דברי האבני נזר, וההלכה הרווחת היא להורות תמיד לכל אדם לפנות מיד לטיפול רפואי הטוב ביותר במקרה של מחלה. עיין בשו”ת יחוה דעת חלק א’ סימן עא ובשו”ת יביע אומר חלק ד חושן משפט סימן ו’ שהביא מדבריהם.

 

 

[1] מלשון זו משתמע, שבמקרים אלו לא יהיו חולים כלל, ולא שיחלו אלא שה’ ירפאם. כך גם משתמע מהפסוק “והסירותי מחלה מקרבך”.

[2] “בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה’ צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. ויסב את פניו אל הקיר ויתפלל אל ה’ לאמר, אנא ה’ זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי ויבך חזקיהו בכי גדול”. עיין שם עוד.

[3] מסופר שם על אסא מלך יהודה שהקב”ה הקפיד על התנהגותו בזמן מחלתו.

[4] כלומר: היה מקום לפרש שאשמתו של אסא המלך איננה בכך שפנה לרופאים, אלא בכך שבטח בהם ולא בה’, אך טוען הרמב”ן שבמקרה כזה לא היה צריך להדגיש את פנייתו לרופאים אלא את חוסר בטחונו בה’. לכן מפרש הרמב”ן שעצם הפנייה לרופאים היתה לא ראויה.

[5] פסקה זו דורשת עיון: האם עיקר הטענה היא שעל האדם בחלותו ללכת לנביא שינחה אותו מה עליו לתקן ומה דורש ה’ ממנו ברגע זה, או, כפי שמשתמע בסוף, שלא יהיו מחלות כלל מאחר שהתזונה תתברך וה’ יסיר את המחלות מישראל?

[6] כל עשרים ושתים שנה שמלך רבה בר יוסף, אפילו מקיז דם לצורך רפואה לא קרא.

[7] שער שאינו פתוח למצוות – פתוח לרופא. מפתגם זה משתמע ששמירת המצוות מגינה על האדם שלא יחלה, ולא שאם יחלה אינו זקוק לרופאים.

[8] כלומר: להשתדל לשמור על אורח חיים בריא בכדי שלא לחלות, ולרפא מחלות באמצעים הרפואיים המקובלים.

[9] כלומר: זו מצוה, שבניגוד לדעת הרמב”ן, אינה מוטלת רק על הרופא שיזדקק לטפל בחולה שאינו בדרגה הרוחנית הראויה, אלא ביחס לכל אדם ובכל מצב.

[10] כלומר: את הטיפול הרפואי יש לבצע מתוך ידיעה והבנה שאלו אינם הסיבות האמיתיות הגורמות אל החולי או הרפואה – רק ברצון ה’ יחלה האדם או יתרפא.

[11] רבינו בחיי מביא מקורות לכך שלמעשה לעיתים מרפא הקב”ה את האדם גם באמצעים לא טבעיים. על האדם לזכור זאת. הוא מפרש את התביעה על אסא מלך יהודה בכך שלא זכר כי הקדוש ברוך הוא הוא הממית ומחיה, המכה והמרפא, ולא כשיטת הרמב”ן שסובר שעצם פנייתו לרופאים היתה פסולה. רבינו בחיי מוכיח זאת מן הפסוק המוכיח את אסא ומזכיר לו שהקב”ה הוא המכה והמרפא.

[12] הרשב”א מפרש ש”ניתנה רשות” הכוונה שהתורה מנחה אותנו שעסק הרפואה אינו סותר להשגחה. בשונה משאר ההתנהגות הטבעית של האדם בעולמו, היה מקום לחשוב שרפואה הנה התערבות לא רצויה ברצון הבורא ובגזירותיו. כאן מורה לנו התורה שהמחלה וריפויה הן חלק מטבע העולם, וכך הטביע הקב”ה בבריאתו, שהאדם יצטרך לעסוק בכך כאשר ייגזר עליו לחלות.

[13] אדם המתהלך מתחת לקיר בסכנת קריסה מעורר עליו דין בשמים האם זכויותיו רבות מספיק בכדי להצילו מן הסכנה או לא.

[14] הרשב”א מצרף כאן שיקול חדש: האיסור לסמוך על הנס. במצב של מחלה, אדם שלא יפנה לרופא הוא למעשה סוטה מדרכי הטבע ומצפה לנס. הדבר אסור. מה יענה על כך הרמב”ן? הסברה נותנת, כי לדעת הרמב”ן כל מציאות המחלה איננו מהלך טבעי אלא מהלך ניסי מכוון הקורא לאדם לשוב אל השם ולבטוח בו, ולכן גם המענה מצד האדם צריך להיות מענה רוחני ולא טבעי, שכן אז הוא מחטיא את המטרה של מחלתו. זו תהיה גם תשובת הרמב”ן להשוואה שעשה הרמב”ם (ועושה גם הרשב”א להלן בסמוך) בין המחלה והפנייה לרופא לבין שאר ההשתדלויות האנושיות של האדם לשמירת בריאותו, כמו תזונה נאותה ולבישת בגדים חמים בקור. הרמב”ן יסבור שבעוד אלו פעולות טבעיות מול מצבים טבעיים, הרי שפנייה לרופא כמענה למחלה איננה כזאת, משום שהמחלה מעיקרה איננה חלק מטבע העולם.

[15] לא יאמר כך האדם!

[16] כלומר – כדברי הט”ז.

[17] בשורות הבאות הוא נוטה לומר שרק בצדיק גמור דיבר הרמב”ן, והוא שואל האם יוכל האדם לנהוג מנהג צדקות למעלה מדרגתו במקרה ספציפי או לא.

[18] זוהי טענה מחודשת ותמוהה מאד לכאורה!


Rabbi Yossi Sprung

Rabbi Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.