פרשת קדושים תשע”ט

האם יש מצווה לרופא להציל אדם לאחר ניסיון התאבדות?

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט, טז)

החובה להצלת חיים נלמדת ממצוות עשה של “השבת אבידה”, הנדרשת גם להשבת גופו, וכן מפסוק זה שבפרשתנו ‘לא תעמוד על דם רעך’ (סנהדרין עד, א). בתלמוד ובפוסקים לאורך הדורות נידונו ההבדלים שיש בין חיובים אלו בשלל נושאים. להלן נציין דרך אגב הבדל אחד כזה.

את השורות הקרובות נקדיש לדיון בחידוש מעורר מחשבה שכתב המנחת חינוך (מצוה רלז, בקומץ המנחה):

נראה לכאורה, דאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחד להצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו, לא מיבעיא [=אין צריך לומר] דעל העשה “והשבותו” – לרבות אבידת גופו” ודאי אינו מצווה, כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת, כמבואר בשו”ע חו”מ (סימן רס”א ס”ד)^[1], אלא אף על הלאו הזה אינו מוזהר.

המנחת חינוך מתייחס לשני יסודות החיוב להצלת חיים. בנוגע למצוות השבת אבדת הגוף, מניח המנחת חינוך בפשטות, כי בדומה להשבת ממון לגביה תקף הכלל שאין חובה להשיב לאדם ממון שהוא איבד מדעתו, כך גם באשר להשבת הגוף, כל עוד האדם מאבדו מרצונו לא תהיה חובה להצילו ולהשיבו לו. האחרונים כתבו, כי המנחת חינוך מבטא בזאת את הגישה שהאדם נחשב לבעלים על גופו, ומשום כך, על אף שאיבוד עצמי הנו איסור חמור[2], מכל מקום יש רלוונטיות לכך שהאובדן נעשה מדעתו, כדעת בעלים, הפוטרת את האחר מחובת השבה והצלת נפשות.

אך, לכאורה, בעוד ובכך ניתן להסביר את הפטור שחל לדעתו ביחס לדין השבת הגוף, הרי שאין זה נוגע כלל לחיוב ‘לא תעמוד על דם רעך’. בגוף הסוגיה בסנהדרין, ממנה הוכיח המנחת חינוך את שיטתו, הלא מבואר שקיימת חלוקה בין שני דינים אלו, כאשר חיוב השבת הגוף, בדומה לחיוב השבת ממון, אינו מחייב הוצאת והפסד ממון אישי של המציל, בעוד שחיוב ‘לא תעמוד על דם רעך’ מחייב לרוב הדעות הוצאת כל ממונו לשם כך, ולכאורה היה לו לבאר מדוע חיוב זה אינו כולל גם את המאבד עצמו לדעת, ובפרט כאשר חיוב זה, על פניו, מבטא דרישה של התורה לקיום חייו של אדם מישראל כערך אובייקטיבי וללא כל קשר לסיבת המוות הצפוי.

לא מן הנמנע שהמנחת חינוך אינו מקבל פרשנות זאת, ורואה בחיוב ‘לא תעמוד על דם רעך’ חיוב משלים למצוות השבת הגוף, כאשר שניהם מחייבים במסגרת מחויבות בין אדם לחברו. במסגרת זאת, חיוב השבת אבדה מבטא הטלת אחריות של התורה על האדם לקיום גופו או ממונו של חברו כאחריות אישית בינו לבין חברו, בדומה לחובתו של האדם שלא לפגוע בממון חברו על ידי הזקתו^[3]; ואילו חיוב ‘לא תעמוד על דם רעך’ מבטא הוראה חברתית עקרונית לאדם שלא להתעלם מאדם מישראל הנמצא במצוקה וזקוק להצלה.

גם בספר החינוך (מצוה רלז) משמע, שמצוות ‘לא תעמוד על דם רעך’ יסודה כמצוה שבין אדם לחברו ולא כדרישה אובייקטיבית לקיום חיי האחר. וזה לשונו: “שורש מצוה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חבירו כן חבירו יציל אותו, ויתיישב העולם בכך, והאל חפץ בישובו כי לשבת יצרה”.

מקור נוסף להבנת הדין “לא תעמוד על דם רעך” כמצווה שעיקרה הטלת אחריות חברתית הם דברי הרמב”ן בפירושו לדברים (ו, יח), על הפסוק “ועשית הישר והטוב בעיני ה'”:

“כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר: גם באשר לא צווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט, טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר”.

אם כן: חלק המצווה של “השבת גופו” מטיל על האדם אחריות בינו לבין המאבד את רכושו או את חייו, לשמור ולקיים לו אותם לבל יאבדו. חלק המצווה של “לא תעמוד על דם רעך”, לעומת זאת, מבטא אחריות ומעמד אישי של האדם בעולמו, שחובתו היא לעשות את הטוב והישר בינו לבין האחר.

הבדל זה מבאר את החילוק ביחס לחיוב הוצאת ממון. מצוות השבת אבידה, ובכלל זה השבת הגוף, אינה מחייבת את המשיב הפוטנציאלי להוציא על כך ממון, מאחר שפשוט הדבר שהאחריות לקיומו של ממונו של חברי כפופה להדדיות, שכן גם חברי מחויב לכך שלא ייפסד ממוני שלי, ולכך אין הצדקה לחייב את המשיב הפוטנציאלי לאבד את ממונו בכדי להשיב לזה את שלו; אך לעומת זאת, החובה המבוססת על מחויבות חברתית לסייע לאדם במצוקה עשויה להתקיים ברמת חומרה המחייבת הוצאת ממון, ואפילו את הפסד כל ממונו, מאחר שאין להביא בחשבון כלל את הנושא של הפסד ממוני בשעה שאני מחויב להתנהגות מוסרית עליונה כמו הצלת חיים.

כתוצאה מכך, סובר המנחת חינוך כי במצב בו אדם מאבד את עצמו לדעת, אין חיוב להצילו. למרות שמדובר במעשה איסור, ולאדם אין זכות לאבד את חייו, אין בכך רלוונטיות לעצם העובדה שמבחינה חברתית אין כאן אדם הנמצא במצוקה. הוא פועל מדעתו, ומבחינתו אינו זקוק לעזרה. הימנעות מהצלה במקרה כזה אינה נחשבת כהתעלמות.

הד לדבריו ניתן למצוא בדברי הר”ן בכתובות סז, ב (כט, ב מדפי הרי”ף) בפרשנות לדברי חכמים שם שאדם שיש לו ממון להתפרנס ממנו ואינו מוכן להתפרנס אלא מן הצדקה, אין מפרנסים אותו, “ואם ימות ימות”. בערוך השולחן (יורה דעה רנג, יז) כתב: “ונראה לומר דאם הוא חולה מחמת רעבון דמאכילין אותו ונוטלין ממנו בעל כרחו”. סברתו לכאורה היא שאף אם כעיקרון אין משגיחין בו ואין לו זכות ליטול מן הצדקה, מכל מקום אין להתעלם מסכנת חיים מיידית, ויש להציל את חייו; אך בר”ן מבואר שלא כדבריו. אם ימות ימות. כמו כן, לשון הר”ן אינה מאפשרת פרשנות לפיה איננו חוששים למותו ומניחים שלבסוף יציל את עצמו. עיין עוד ים של שלמה (גיטין פרק ד סי’ עב).

בדומה לדברי בעל מנחת חינוך, כתב בשבות יעקב (ח”א סי’ טז) שאין לחלל שבת להצלת מי שסיכן את נפשו, וכך ביאר בספרו עיון יעקב את המעשה (ביומא לה, ב) בהלל הזקן שהסתכן ושהה על גג בית המדרש למרות השלג הכבד הקר, ואמרו חכמים “ראוי זה לחלל עליו את השבת”, שאכן דווקא הוא שעשה לכבוד התורה כן, אבל אדם אחר שמסכן עצמו לא, וכן כתב בחכמת שלמה (או”ח שכט)^[4].

רבים מהאחרונים תמהו על חידושו של המנחת חינוך. בספר קבא דקשייתא (סי’ א) תמה המחבר, בעל ‘חלקת יואב’, כיצד שייך לדמות בין אבידת ממון מדעת, לבין אבידת הגוף שאינו ברשותו של האדם, כמו שכתב הרמב”ם (בהלכות רוצח א, ד) בטעם איסור נטילת כופר לנפש הרוצח על ידי גואל הדם: “שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקדוש ברוך הוא”^[5]. כעין זה תמה גם באגרות משה (יו”ד חלק ב סי’ קעד ענף ג).

בנוסף, יש לפקפק גם בהנחה שכתבנו ולפיה מאחר שהאדם המאבד עצמו לדעת עושה כן מדעתו, הרי שמבחינה חברתית אין כאן אדם הנמצא במצוקה. איננו יכולים להתייחס למי שנוקט צעד כה קיצוני כמי שמקבל החלטה זו בדעה צלולה וללא לחץ כלשהו. ההיפך הוא הנכון, ברוב המוחלט של המקרים צעד זה הוא תוצאה של לחץ נפשי רב ומצוקה קשה, שפעולת ההתאבדות היא רק ביטוי קיצוני שלה. לכן – חובתנו היא להצילו, וגם לדאוג לו לאחר מכן לשיפור תנאי חייו, באופן שיפתור את המצוקה הבסיסית בה הוא שרוי.

למעשה, רוב הפוסקים אינם מקבלים את דבריו של המנחת חינוך, וסוברים כי קיימת חובה גם להצלת נפשו של מאבד עצמו לדעת. ביניהם מהרי”ל דיסקין בשו”ת (קו”א סי’ ה, לד), הגר”מ פיינשטיין (אגרות משה או”ח סי’ קכז, יו”ד ח”ב קעד, ג וח”ג ס”ס צ), וכן הכריע הגרי”ש אלישיב (קובץ תשובות סי’ מא ו-קכד). וכן שמענו מפי הגאון רבי אשר וייס שליט”א.

וכבר הביאו שנמצא מפורש כן בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (פראג, סי’ לט), שחובה להציל גם במקרה בו הניצול צווח שלא יצילוהו, שאין שומעים לו^[6].

[1] ידועים גם דברי החכמת שלמה (חו”מ סי’ תכו) שחידש, שבדומה להלכות השבת אבדה, זקן ואינה לפי כבודו פטור מהצלת חיים.

[2] ראה בבא קמא צא, ב שנדרש מהפסוק “ואך את דמכם לנפשתיכם אדרוש” (בראשית ט); ועיין רש”י ואבן עזרא לבראשית שם; רמב”ם (הלכות רוצח ב, ב-ג); וראה ספר חסידים (סי’ תרעה, תרעז) שכתב שאיסור זה תקף גם למי שמכניס את עצמו למצבי סיכון. בפסיקתא רבתי (פתיחת פרק כד) נאמר: לא תרצח- לא תתרצח. אך האם מאבד עצמו עובר ב’לא תרצח’? עיין מנחת חינוך (מצוה מד), ומרחשת (חלק ג סי’ כט) ועוד.

[3] כמובן שזו אחריות מחמירה יותר, שכן האבדן לא נעשה על ידיו, ומשכך גם רמת האחריות המוטלת הנה נמוכה יותר. האחרונים האריכו בנושא, ואין זה המקום.

[4] בפשטות, דין זה נובע מהדין הקודם. העובדה שאין חובה להצלת חייו של אדם פלוני, גורמת לכך שאיסורי השבת אינם נדחים. וע”ע אור גדול (סי’ א). עיין גם מרכבת המשנה (חלק ב הל’ יסודי התורה פרק ה) ואבן האזל שם על דבריו. ובדברי הגרי”פ בהגהות לספר המצוות לרס”ג (מצוה כח).

[5] וע”ע רדב”ז (בהגהות לרמב”ם הל’ סנהדרין יח, ו), מנחת חינוך (מצוה לד ו-מח); שו”ע הגר”ז (הל’ שמירת הגוף והנפש פרק ד ובקונטרס-אחרון שם ס”ק א); מור וקציעה (על מ”א סי’ שכח, ו); כלי חמדה (פרשת כי תצא ו); שו”ת משפט כהן (סי’ קמד, ב-ג); מעשה איש (חלק ד עמ’ ריא).

[6] וע”ע שו”ת רדב”ז (ח”ד סי’ טז) ומטה אפרים (סי’ תריח).