פרשת במדבר תשע”ט

מעמדם של תאומים סיאמיים

וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל (במדבר ג, מז)

בגמרא במנחות (לז, א-ב) מצינו:

בעא מיניה פלימו מרבי (שאל פלימו את רבי): מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין? אמר ליה: או קום גלי – או קבל עלך שמתא (אמר לו רבי: דינך כדין מבזה תלמידי חכמים, ששאלת אותי שאלה על דבר שאיננו קיים כלל במציאות. לכן אתה חייב להיענש, או תצא לגלות, או תקבל עליך נידוי). אדהכי אתא ההוא גברא, אמר ליה: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, כמה בעינן למיתב לכהן (תוך כדי כך בא אדם אחד לשאול שאלה, ואמר: נולד לי בן שיש לו שני ראשים, כמה אצטרך לתת לכהן בפדיון הבן)? אתא ההוא סבא תנא ליה (בא זקן אחד ולימד ברייתא): חייב ליתן לו י’ סלעים (חמשה סלעים לכל ראש). איני? והתני רמי בר חמא, מתוך שנאמר: פדה תפדה את בכור האדם, שומע אני אפילו נטרף (ונהרג) בתוך ל’, ת”ל: אך, חלק! (שפטור מפדיון, ואם כן כל טריפה שאינו יכול לחיות יותר מי”ב חודש יפטר מפדיון, כולל מי שיש לו שתי ראשים). שאני הכא, דבגולגולת תלא רחמנא (עונה הגמרא: אין זה נכון. טריפה חייב בפדיון. רק מי שמת תוך 30 יום ללידתו פטור, ונלמד זאת ממה שנאמר בפסוק בפרשתנו “חמשת שקלים לגולגולת”, ולא נאמר שהחיוב הוא ביחס לולד עצמו, ובא ללמדנו שעובר בעל שני ראשים חייב בפדיון, ומזה נלמד לכל טריפה שחייב בפדיון).

פירשנו את הסוגיא לפי פירוש רש”י. אך רבינו תם תמה על דבריו, שאם הגמרא חשבה להשוות את העובר בעל שני הראשים לנפל שמת תוך 30 יום, לא היה לה להביא את הברייתא של רמי בר חמא, אלא משנה מפורשת בבכורות (מט, א) שבכור שמת בתוך 30 יום פטור מפדיון! לכן מפרש רבינו תם, שכוונת הברייתא לולד שבתוך 30 יום נחבל ונעשה טריפה (כלומר שלא יוכל לחיות יותר מי”ב חודש), ודווקא מזה אנו רוצים ללמוד לולד בעל שני ראשים, שגם הוא טריפה.

אלא שאם כן, לא מובן תירוץ הגמרא: מצד אחד ראינו בברייתא שולד שאינו יכול לחיות י”ב חודש פטור מבכורה, ומצד שני אנו לומדים מ”גולגולת” שולד בעל שני ראשים חייב בבכורה אף על פי שהוא טריפה?! ואכן במאירי כתב לפרש בדעתו, שצריך לומר שזו דרשא מיוחדת מן הכתוב שאינה שייכת לכל שאר מקרי הטריפה שאכן פטורים מפדיון אלא רק לולד בעל שני ראשים – רק הוא חייב בפדיון.

החזון איש תמה, מה באמת החילוק ביניהם? מדוע כל ולד טריפה פטור מפדיון, וולד בעל שני ראשים חייב? ובפרט, שמפשט הגמרא אין זה נראה כלל שהנושא הוא שיש גזירת הכתוב מיוחדת לחייב את הולד בעל שני הראשים בפדיון למרות שהוא טריפה, אלא רק לחייב אותו בפדיון כפול מאחר שהדבר תלוי בגולגולת והוא בעל שתי גולגלות!

החזון איש מיישב את הדברים באופן נפלא ומבאר אגב כך את מעמדו של ולד זה:

“ולולא דבריהם[1] יש לומר, דנולד בשני ראשין אינו טריפה כלל, ואם היינו אומרין כאן “כל יתר כנטול” – היה דינו כגוף אטום שהוא נפל (וכדאמר נדה כ”ד א’)[2], וכן חשבו רבי שגער בפלימו. והביאו בגמרא שנזדמן הדבר שבא ההוא גברא, ובא ההוא סבא ונתברר לרבי שבחנם כעס על פלימו, ואפשר לו לחיות עד י”ג שנה ויותר, והא דפריך מנטרף, היינו כיון שטריפה פטור מפדיון, אלמא דבעינן חיות שלימה, א”כ דין הוא שאין בעל ב’ ראשין חייב אלא פדיון אחד, דנהי דיש כאן ב’ ראשין, אבל אין כאן ב’ אנשים חיים אלא איש אחד, ולחייב ב’ פדיונות צריך שנים בשני גופים חיים, ולא עדיף כאן השני מטריפה. ודחי דבגולגולת תלי רחמנא וכיון שהחיים משמש לב’ הגולגולות, חשיב ככל אחד יש לו חיים מיוחדים”.

החזון איש מבאר, שלמעשה ולד בעל שתי ראשים יכול לחיות אפילו כמה שנים, ואינו כשאר הטריפות. למרות זאת הגמרא מקשה מדינו של טריפה הפטור מפדיון, מפני שמשם למדנו שחיוב הפדיון תלוי בחיותו של הולד, חיות מלאה ושלימה. וממילא, בולד בעל שני ראשים, יהיה חייב רק פדיון אחד, שהרי יש כאן רק גוף אחד חי ולא שניים, למרות שיש לו שני ראשים. לפי זה, הוא מפרש את דחיית הגמרא ש”בגולגולת תלי רחמנא”, דהיינו שלמרות שנדרש שהולד יהיה חי, אין זה מתייחס לולד בכללותו אלא לגולגולת שלו, וכאשר יש כאן שני ראשים חיים היונקים מגוף אחד, נחשב כל ראש כמי שיש לו חיים מיוחדים.

מדבריו אנו לומדים עיקרון חשוב בנוגע ליחס הבסיסי לולד בעל שני ראשים. לפי פירושו, הגמרא מסתפקת איזה יחס רלוונטי לולד זה בנוגע לפדיון הבן: האם יש כאן ולד אחד, מאחר שמקור החיות הוא אחד, או למעשה שני ולדות, מאחר שיש להם שני ראשים. לפי המהלך שלו בביאור הסוגיא, ללא הלימוד המיוחד מן הפסוק בפרשתנו היה ראוי להתייחס לולד זה כולד אחד, אלא שהתורה חידשה לגבי דין הפדיון חידוש מיוחד, שכל עוד הגולגולת בחיים החיוב הולך לפי הגולגולת.

באופן אחר כתב הגר”ח מבריסק לבאר את הסוגיא. גם הוא מניח כהנחת יסוד שולד זה איננו טריפה, ונדרש לבאר מדוע אם כן הגמרא מקשה על דין זה מדין הטריפה. הגר”ח מבאר, שהגמרא מבינה מכך שהוא חייב עשרה סלעים, שיש כאן שני בכורים, דהיינו שני ולדות ולא אחד; על בסיס זה תמהה הגמרא, שמדין טריפה ראינו שלדין ולד אנו צריכים גם את גוף הולד ולא די בראשו בלבד (הרי הרבה טריפות תלויות בגוף ולאו דוקא בראש)![3]  לפי זה, דחיית הגמרא היא, שלגבי פדיון הבן אין כלל צורך בגוף – החיוב תלוי בראש בלבד.

לפי דבריו, מעמדו הבסיסי של ולד בעל שני ראשים לגבי פדיון הבן היה ונשאר כשל שני ולדות במצב של טריפה.

למעשה, נפסק בטור (יו”ד סימן שה) שבכור בעל שני ראשים חייב בפדיון 10 סלעים.

והנה, מלבד הנידון לגבי פדיון הבן, מצינו בסוגיא גם נידון לגבי הנחת תפילין, באיזה ראש יניח תפילין. בפשטות מבואר, כי בודאי החיוב הוא להניח רק תפילין של ראש אחד, והספק רק על איזה ראש יניח (ואכן הקרן אורה מבאר את ספק הגמרא, שמכיוון שבתפילין של יד מצינו שיש להניחן על יד שמאל (למעט איטר), הספק היה האם גם במקרה זה יש להעדיף להניח את תפילין של ראש על הראש השמאלי). מכך ניתן להסיק כי בודאי אין לפנינו אלא בן אדם אחד ולא יותר, שהרי אילו היו אלו שני בני אדם – היתה חובה לכל אחד מהם להניח תפילין על ראשו!

אך למרות שמדובר באדם אחד, דנו הפוסקים מדוע לא יתחייב להניח את התפילין על שני הראשים, כדין מי שיש לו שתי עורלות, שחייב למול את שתיהן! הבית יצחק (יו”ד חלק ב סימן צט אות ג) כתב, שלגבי ערלה, עיקר החיוב הוא להסיר את העורלה, ואם כן כל עוד נשארת עורלה לא קיים את חיובו, מה שאין כן לגבי תפילין שבהן החיוב הוא על האדם שיניח תפילין, ומאחר שהוא איש אחד ולא שניים, כיוון שסוף סוף הניח תפילין על ראשו הוא נפטר בזה מחיובו.

עוד מצינו בדינו של אדם זה דיון לגבי ירושה, בתוספות בסוגיא, המפרשים את דברי רבי שלא יתכן מציאות כזאת של אדם בעל שתי ראשים:

“בעולם הזה – ליכא, אבל יש במדרש: אשמדאי הוציא מתחת קרקע אדם אחד שיש לו שני ראשים לפני שלמה המלך, ונשא אשה, והוליד בנים כיוצא בו בשני ראשים, וכיוצא באשתו בראש אחד. וכשבאו לחלוק בנכסי אביהם, מי שיש לו שני ראשים שאל שני חלקים. ובאו לדין לפני שלמה”.

כלומר: דין הירושה הוא שאחים חולקים לפי מספרם. במקרה זה, בעל שני הראשים דרש לקבל חלק של שני אחים, ובאו לדין לפני שלמה. התוספות אינם מביאים את פסק דינו של שלמה. אך נראה שעל פי המסקנה העולה מן הסוגיא, לפיה למעט בפדיון הבן, ולד בעל שני ראשים הוא אדם אחד בלבד, אין מקום לטענתו שהוא צריך לקבל שני חלקים בירושה.

למסקנה זו מצטרף השבות יעקב (חלק א סימן ד), המחלק בין ולד בעל גוף אחד ושני ראשים, לתאומים סיאמיים שנולדו בשני גופים נפרדים המחוברים בראש (במקרה שלו הראש היה כפול אך דבוק כך שמאחור היה נראה כראש אחד גדול). לדבריו, כל הנידון בסוגיא לעיל אינו אלא בשני ראשים וגוף אחד, אבל בשני גופים אין ספק שמדובר בשני בני אדם.

הבן איש חי (בספרו בניהו עירובין יח, א) מאריך לברר את דינם של תאומים סיאמיים לכמה וכמה מדיני התורה, וכותב גם הוא לחלק בין שני ראשים בגוף אחד, שזהו אדם אחד בלבד, לבין שני גופים הדבוקים זה לזה.

והביא הבן איש חי שם מספר מעשה טוביה בשם ספר אבן סינה, שבארץ ישמעאל ילדה אשה תאומות שגופם נפרד בראש ידים ורגלים, ורק מחוברות במותניהם מן הצד, וכשהגדילו בקשה אחת להינשא, ואחותה לא רצתה. ובאו לשופט, והושיבן לפניו וקרא לאותה שעיכבה את אחותה מלהינשא, ואמר לה קומי על רגליך את לבדך, ולא היה בכוחה להתנועע ממקומה ולעמוד לפני השופט, אך כשאמר לשניה לקום קמה בזריזות והניעה את אחותה עמה, והתירה השופט להינשא, לפי שנתברר שהיא העיקר והכח אצלה ואחותה טפילה לה ויונקת כח ממנה. ולאחר שנישאה, מתה השניה המעכבת מחמת בושתה וכעסה, ולימים מועטים מתה גם אחותה שנישאת מחמת סרחון הנבילה הדבוקה בבשרה. וכתב הבן איש חי, שממעשה זה נראה שהם חשובים שתים, שהרי אין חיותן תלויה זה בזה, שהרי אחת מתה ואחותה נשארה בחיים, ורק אחר כמה ימים מתה השניה מחמת סרחון הנבילה.

[1] כלומר לולא דברי התוספות שכתבו שהולד בעל שני הראשים הוא טריפה.

[2] כוונתו, שהסיבה האפשרית לדון אותו כטריפה, היא על פי הכלל “כל יתר כנטול דמי”, שלפיו ישנן תוספות שנחשבות כאילו נחסר אותו הדבר. במקרה דנן – בעקבות הראש הנוסף נחשיב את הולד כמי שנולד ללא ראש. אך טוען החזון איש שלפי זה לא היה צריך להיות לו דין טריפה, אלא דין נפל, כמו ולד שנולד ללא ראש שאינו נחשב כלל כאדם אלא כגוף אטום.

[3] הגר”ח מטעים את דבריו, שלא היינו יכולים להקשות ממקרה בו אשה ילדה ראש בלבד, שפטור מבכורה כמובן, בכדי להוכיח שלענין ולד צריך גם את שאר הגוף, מפני שהיינו דוחים את הטענה בכך שיתכן ששאר הגוף נדרש רק בכדי שהראש יחיה, אבל כאן שהראש חי היה אפשר שאכן החיוב הוא רק ביחס לראש. אך מדין הטריפה אנו לומדים שעצם המושג ולד תלוי בקיומו של גוף שלם הראוי לחיות.