המתנת חמשה ימים לפני טהרה בהזרעה מלאכותית

פרשת יתרו תשע”ט


וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה מִן־הָהָ֖ר אֶל־הָעָ֑ם וַיְקַדֵּשׁ֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְכַבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם. וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים אַֽל־תִּגְּשׁ֖וּ אֶל־אִשָּֽׁה (שמות יט יד-טו)

אל תגשו אל אשה – כל שלושת ימים הללו כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה, שאם ישמשו תוך שלשת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלושה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת (רש”י).

אחת ההלכות הבסיסיות בהלכות טהרה, מחייבת המתנה של לפחות ארבעה או חמשה ימים מתחילת הוסת החודשי, ועד שהאשה יכולה להפסיק בטהרה ולהתחיל בשבעה נקיים. הדבר נובע מחשש שמא תיפלט שכבת זרע מגוף האשה, בעקבות יחסי אישות עם בעלה ביום שלפני תחילת המחזור. במקרה כזה נסתרים ה’שבעה נקיים’. מדוע נסתרים השבעה נקיים? בגמרא (נדה לג) מבואר, כי חז”ל קיבלו שיש להתייחס לפליטה זו כ’ראייה’, כמו זב שסותר את ספירת שבעה נקיים שלו כשיוצאת ש”ז מגופו.

הלכה זו של הפולטת שכבת זרע מתייחדת היא בין הלכות נדה, בחומרא היתרה שנהגו בה בנות ישראל. חומרא על גבי חומרא, דקדוק על גבי דקדוק. שהרי דעת הראב”ד ועוד, היא שאין חשש של פולטת שכבת זרע כלפי בעלה, אלא רק חומרא היא לגבי טהרות. ואפילו אם דין פולטת שייך גם לבעלה, מעיקר הדין אין לחשוש אלא שלשה ימים (כלומר 72 שעות), אבל להלכה מחמירים בזה יותר, שלדעת השו”ע (סי’ קצו, יא) ממתינים ארבעה ימים (כי אם שימשה עם בעלה מעט לתוך הלילה, לא יעברו 72 שעות לפני שיכנס מעט היום הרביעי וממילא סתרה את כולו). והרמ”א מוסיף את החומרא של התרומת הדשן, להמתין חמשה ימים, שמא תשמש בלילה, וחושבת ששימשה ביום, ותחסר יום אחד מההמתנה. ועוד יש שהחמירו להוסיף לחשוש ששה ואף שבעה ימים מתחילת וסתה (ואין זה אלא לעשות זכר לשבעת ימי הנידות מן התורה (עיין ב”ח וט”ז)).

ולא זו בלבד, אלא שמעיקר הדין אין דין פולטת אלא בשימשה עם בעלה, שאז יש לחשוש שיפלט הזרע תוך שלשה ימים, אבל אם יודעת שלא שימשה עם בעלה כלל בימים שלפני שקיבלה את הוסת, לכאורה אין כל מקום לחשש זה, ואכן כך משמע בדברי השולחן ערוך (שם), שדין זה לא נאמר אלא בשימשה עם בעלה. אכן, הרמ”א כתב שבימינו אין מחלקים בין שימשה עם בעלה ללא שימשה עם בעלה ובכל אופן אוסרים. וכך למעשה גם מנהג בני ספרד בימינו, להחמיר כמו שכתב הרמ”א שלא לשנות.

וכמו כן ישנה חומרא נוספת בענין זה, שבדברי כמה מהראשונים מבואר, שאפילו אם שימשה עם בעלה, יש לה עצה אם רוצה להפסיק בטהרה מיד, שתקנח את אותו המקום, או תשטוף אותו, היטב היטב, ועל ידי זה ייפלט הזרע שנבלע שם, ואין לה לחשוש שאח”כ יפלט עוד. אבל כמה מגדולי אשכנז כתבו שיש לחשוש שאיננו בקיאים כיצד לעשות היטב את הניקיון הלזה, ולכן אין להקל בו כלל.

ובדברי הפוסקים מצינו, שהחומרות הללו רובן מקורן במנהג נשות ישראל הצדקניות, הרוצות לברוח מכל חשש וספק, וחכמים שבכל דור ודור אישרו וקיימו את החומרות הללו ונתנו להם תוקף של מנהג מחייב, למעט המנהג להמתין שבעה ימים, שכתב הרמ”א “ואין טעם בדבר, והמחמיר יחמיר, והמקל נשכר להקדים עצמו למצוה”. וכן כתבו רוב הפוסקים, שאין להמתין כל כך ימים, שאף שהאחרונים מצאו טעם בחומרא זו, מכל מקום היא חומרא יתירה, ומביאה לידי מכשולות. ובפרט שיש בזה משום ביטול פריה ורביה, שכאשר מאחרת כ”כ זמן משעת וסתה, לכל הפחות שבועיים מיום שראתה עד ליום שתיטהר בו, יש בזה ביטול פריה ורביה, שאוסרת עצמה ביום הביוץ שלה.

והנה, במסגרת ההתפתחות בחקר הפריון, יש מצבים שלפעמים חוסר היכולת להרות קשור בזרע האיש, שאינו יורה כחץ, וכדומה, ולכך בכדי שיוכלו להרות, מוציאין זרע האיש, ומחדירים אותו לרחמה של האשה באמצעות קטטר IUI) ). ומתעוררת השאלה, מה יהיה הדין כאשר אשה זו היא כעת באמצע שבעה נקיים שלה, האם יש לחשוש ולסתור את ימי הנקיים מכאן ואילך מחשש שתפלוט בהם שכבת זרע, או שאין לדמות הדברים[1]?

בשבט הלוי (חלק ט סימן קפג) כתב שגם בהזרעה מלאכותית סותרת ספירתה. דעתו מבוססת על כמה סברות. ראשית, כפי שכתבנו, פסק הרמ”א להחמיר גם בלא שימשה, ואפילו אין בעלה בעיר ובודאי לא שימשו, אסור, ואם כן גם במקרה דידן אין זה משנה שלא התקיימו יחסי אישות. ובפרט, שלמעשה במקרה של הזרעה מלאכותית, הטעם הבסיסי לחשוש קיים – אכן ישנה אפשרות שתפלוט ש”ז.

עוד מוסיף הרב ווזנר טעם מרתק: הלא עיקר הדין הבסיסי של פולטת ש”ז, שנחשבת כאילו בא מגופה, הוא למרות שלמעשה הש”ז הגיע מבחוץ ע”י בעלה, ובכל זאת נחשבת היא כ’רואה’, ואם כן הוא הדין בהזרעה מלאכותית, שלא יהיה אכפת לנו כיצד ניתנה הש”ז בגופה.

ולסיום מוסיף הרב ווזנר:

ואין לומר דנידון דידן מילתא דלא שכיחא דלא גזרו, דאין בידינו להקל בזה, וגם סבת ההלכה קיים בנידון דידן כבשאר נשים כנ”ל, וכבר כ’ בתרומת הדשן (סי’ רמ”ה בסופו) בהלכה זו, דהרבה החמירו על עצמן בנות ישראל באיסור נדה החמור, ותו לא מידי.

הטענה אותה שולל הרב ווזנר, שאולי יש להחשיב הזרעה מלאכותית כ”מילתא דלא שכיחא”, מבוססת על מספר מקרים בהם אכן מקילים הפוסקים שלא להמתין ארבעה או חמשה ימים, ומטעם זה. כך למשל כתב המעיל צדקה (עיין ש”ך ס”ק כג), שאשה שלאחר שטבלה בתום ימי טהרתה, קודם ששימשה עם בעלה, ראתה דם, יכולה להפסיק בטהרה מיד ולהתחיל במניין שבעה נקיים, ואין לחשוש לדין פולטת, כיון שזהו מקרה שאינו שכיח כלל שתראה דם לאחר כמה ימים מווסתה.

הרב ווזנר, המחמיר בזה, וכנראה גם הרב אלישיב הסובר כמוהו, לומדים שאין לדמות בין המקרים, ובעיקר משום שהמציאות בהזרעה מלאכותית היא שאכן מוחדר ש”ז לגופה, ויש לחשוש מיציאתו כדין פולטת, ובזה אין לחלק בין מקר שכיח לאינו שכיח, משא”כ במקום שלא שימשה, שהאיסור אינו אלא מגזירה, יש לומר שלא חששו במקום שאינו שכיח.

בנשמת אברהם (קצ”ו י”א) הביא את פסקו של הגרש”ז אויערבאך, שהיקל בזה, בטענה שכל דין פולטת שכבת זרע לא נאמר אלא כשהוא נכנס לגופה של האשה כדרך כל הארץ, אך באופן כזה של הזרעה מלאכותית, אין לחוש. מאידך הוא מביא את דעת הגרי”ש אלישיב והרב יהושע נויבירט להחמיר בזה, וכך מצטט הוא גם את הרב עובדיה יוסף.

אך בספר אבני שהם (מאת הרב משה פנירי) עמ’ תשנג, כותב:

וכעת עם הבאת מהדורה זו לדפוס, הובא לידי מכתבו של מו”ר הגר”ע יוסף זצ”ל לגינוקולוג הנודע ד”ר רבינזון, מיום י”ז תמוז תשע”א, ובו הסכים לסברת הגרש”ז אוירבאך, והביא סמך לדבר מדברי התוס’ בשבת (פו ע”א סד”ה מנין) שדין פולטת שייך רק דרך ביאה… וסיים שלמסקנה דדינא יש להתיר. ולפ”ז יש להקל שאינה סותרת כלל בכל ענין.

 

[1] הערת דר’ ארי וויינטרויב, מפילדלפיה: אפשר לחלק בין דרך ביאה שהש”ז נמצאת בתוך הפרוזדור ויותר עלול שתפלוט אותו ובין הזרעה מלאכותית שהש”ז נתון בתוך הרחם ואין כ”כ חשש שתפלוט אותו (שהרי יצטרך לפתיחת הקבר).


Rabbi Yossi Sprung

Rabbi Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.