האם אדם חייב לקחת תרופה בכדי לקיים פריה ורביה ?

פרשת קרח תש”פ


המצוה הראשונה עליה נצטווה האדם היא מצות “פריה ורביה”. במצוה זו מצינו שתי מחלוקות יסודיות. שתיהן נמצאות במשנה במסכת יבמות (ו, ו):
“לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים. ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה’) “זכר ונקבה בראם”… האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר: על שניהם הוא אומר (בראשית א’) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו”.


במחלוקת הראשונה, האם מצות פריה ורביה מתקיימת בהולדת שני זכרים, כדעת בית שמאי, או בזכר ונקבה, כדעת בית הלל – נפסקה הלכה כבית הלל (שולחן ערוך אבן העזר א, ה). במחלוקת השניה, האם רק האיש מצוה על פריה ורביה, כדעת חכמים, או גם האשה, כדעת רבי יוחנן בן ברוקא – נפסקה הלכה כחכמים (שם, סעיף יג), ולהלכה אשה אינה מצוה על פריה ורביה.

כמו בכל מצוות התורה, האדם מצווה לעשות כל שביכולתו בכדי לקיים את המצוות, כולל השקעת ממון ומאמץ לשם כך. רבותינו עסקו רבות בשאלת גבול המאמץ שעל האדם לעשות בכדי לקיים מצוה.

במה שנוגע להוצאת ממון לצורך המצוות, כתבו הפוסקים שאין חיוב להוציא הון רב על קיום המצוות ובשונה מהחיוב להוציא את כל ממונו בכדי שלא לעבור עבירה, עיין רמ”א (אורח חיים סימן תרנ”ו, א, יורה דעה סימן רמ”ט, א).

בנוגע למידת הטורח והצער שעליו להוציא, רבינו בעל המנחת אשר שליט”א (מנחת אשר לבראשית סימן ל”ט) הביא הוכחה יפה מדברי הגמרא ביבמות (עב, א) העוסקת בדינו של מי שיש לו בעיה אנטומית באיבר המילה (“משוך”), שיש סכנה שעל ידי המילה ייעשה כרות שופכה, ורבי יהודה אמר שהוא פטור ממילה. לכאורה אין סכנה בחשש זה, והיה מקום לטעון שמאחר שכך עדיין יחול עליו החיוב למול, שהרי רק פיקוח נפש דוחה את מצוות התורה! מכאן מוכח, שבמקרה כזה שקיום המצווה כרוך בצער ובחולי אין כל חיוב על האדם לבצע את המצוה.

הרב וייס דן שיתכן שיש לחלק בין מקרה של מום תמידי לבין מחלה בעלמא שהאדם עלול לחלות בה, וכן כותב שיתכן שיש להתייחס למום שעלול להיווצר כסכנה, ומן הצד השני מעלה את האפשרות שמאחר שמדובר במצוה שמתקיימת אחת בחיים, ואי קיומה יגרור את ביטולה המוחלט (בשונה למשל ממי שחושש שנה אחת לישון בסוכה מחשש שיחלה), יהיה מוטל עליו להכניס את עצמו לצער זה, בדומה למה שכתבו אחרונים לחייב את הוצאת כל ממונו על מצוה מסוג זה, ובשונה משאר מצוות שאינו חייב להוציא עליהם הון רב.

הכרעת הרב וייס היא:

“ונראה עיקר להלכה, דלגבי סכנת אבר או כל נזק רפואי שאין לו מזור, ועלול להיות בלתי הפיך –  ודאי אינו חייב לחלות לקיים מצות עשה. ואפשר דאף חטא יש בזה, דאין האדם רשאי לחבול בעצמו, כמבואר בב”ק (צ”א ע”ב), ולא מצינו שהתירו לצורך מצוה, אבל בצער בעלמא ואף חולי קל בר חלוף מדת חסידות יש ולפעמים אף חיוב להצטער כדי לקיים מצוה, ואכמ”ל”.

עוד עוסק הרב וייס בשאלה עד כמה חייב האדם לטרוח  בכדי לקיים מצות עשה. הרב וייס מביא לכך הדרכו בקודש מספר ראיות מרחבי הש”ס ומדברי הפוסקים, ומכריע:

“סוף דבר נראה, לאחר שדנתי בג’ תחומין בכלל חובת האדם במצוות באיזה מדה ושיעור מוטל על האדם ליתן ולהקדיש ממונו, בריאותו וטרחתו בקיום המצוות, דאף דבממונו אפשר ליתן כלל דבדבר שבממון יש קצבה, וגם בבריאותו יש גדרים מסוימים, חולה שיש בו סכנה, חולה שאין בו סכנה, סכנת אבר, נפל למשכב, צערא בעלמא וכדומה, בטרחתו של אדם אי אפשר ליתן גדר קצוב ומסויים, ומכל מקום נראה ברור דאף דבממונו אמרו חז”ל “אל יבזבז יותר מחומש” ואסור לו לעשות כן, וכן מצוה על האדם לשמור בריאותו, מכל מקום בטרחה, אף אם פטור הוא מלטרוח טרחה יתירה, מכל מקום ודאי שאין בו איסור אלא אדרבה מדת חסידות יש בכל טרחה שיטרח במעשי המצוות – וזה פשוט”.

לאחר שלמדנו את הרקע ההלכתי, נרצה לדון בשאלה שלא הרבו לעסוק בה. כעיקרון, ברור הדבר שמי שאיננו מסוגל לקיים מצות ממצוות התורה בשל בעיה רפואית שיש לו, הוא פטור ממנה, כדין אנוס. אך מצב רפואי איננו תמיד עובדה שאין מה לעשות בכדי לשנותה. האדם יכול להיעזר באמצעים רפואיים שונים בכדי לשנות את מצבו. נשאלת השאלה, האם האדם מחויב על פי ההלכה לבצע מהלכים רפואיים בכדי להתרפא ולחזור ולהיות מחויב במצוות.

ניתן לכך שתי דוגמאות.

  1. אדם חלה באוזניו, וכתוצאה מכך לקה באובדן שמיעה פתאומי. במצבו, הוא פטור ממצות עשה מן התורה לשמוע קול שופר בראש השנה. אך אם מדובר במחלה שהתפתחה זמן מספק לפני ראש השנה, הוא יכול לטפל במחלתו באמצעים רפואיים שונים, ובכך להחזיר לעצמו את יכולת השמיעה לפני ראש השנה. האם הוא חייב בכך, או שמאחר שמצבו כעת מגדיר אותו כאנוס בקיום המצוה הוא יהיה פטור מכך?[1]
  2. איש שהגיע לגיל מבוגר ועדיין לא קיים מצות פריה ורביה. עם הגיל פסקה ממנו “גבורת אנשים”, ובמצבו כעת הוא איננו מסוגל להזריע. בימינו, ישנן תרופות שהוא יכול ליטול ולהחזיר לעצמו את יכולתו. האם הוא פטור ממצות פריה ורביה או מחוייב בה?

זהו דיון שיש הרבה מה להרחיב בו. בשורות הקרובות ננסה ללמוד סוגיא קצרה במסכת שבת ולראות האם נוכל להביא ממנה ראיה יפה לנידון זה.

בגמרא בשבת (קי, ב) נאמר כי אדם שחלה במחלת ה”ירקונא”, תרופתו היא שתיית שתי כוסות של “כוס של עיקרין”, מן תמצית רפואית, אבל עליו לדעת כי לכך תוצאת לוואי משמעותית – הוא יהפוך לעקר. הגמרא תמהה על ההממלצה, שכן בפשטות הדבר כרוך באיסור תורה, הלא הוא איסור סירוס:

“ומי שרי (=וכי הדבר מותר)? והתניא: “מניין לסירוס באדם שהוא אסור – תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו – בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא!”

מאחר שאסור לסרס, דהיינו לפגוע ביכולת ההולדה, איך הומלץ לחולה בירקונא לשתות כוס של עיקרין? הגמרא מביאה כמה תירוצים אפשריים ודוחה את רובם. אחד התירוצים הוא, שההמלצה מכוונת אך ורק לזקנים שכבר פסק מהם כח ההולדה, ואם כן שתיית כוס של עיקרין אינה משנה לרעה את מצבם. על כך תמהה הגמרא:

“והאמר רבי יוחנן: הן הן החזירוני לנערותי!”

כוונת הגמרא, לכך שרבי יוחנן שהיה זקן מופלג סיפר, שלאחר שנטל תרופה מסויימת (שיקוי בשם “קורטמי דחוחי”, עיין גיטין ע, א), חזר לו כח ההולדה. אם כן, אנו רואים שזקן אינו עקר, וממילא יהיה אסור לו לקחת כוס של עיקרין!

לבסוף הגמרא מתרצת “אלא, באשה”. ההמלצה על כוס של עיקרין כתרופה לירקונא נועדה לנשים. ומדוע? כאן נחלקים ביניהם הראשונים. התוספות ועוד ראשונים מפרשים, שאיסור סירוס נאמר רק לגבי אנשים ולא לגבי נשים. רש”י, ובעקבותיו עוד ראשונים, מסכימים להנחה זו, אך תולים אותה בכך שאישה אינה מצווה על פריה ורביה. לדעתם, איסור סירוס תלוי בחובת פריה ורביה. מי שמצווה על פריה ורביה נאסר עליו הסירוס, ומי שאינו מצווה מותר בסירוס.

למרות שדעת רש”י נראית סבירה מאד, כבר העירו האחרונים שדעת התוספות נראית יותר, מאחר שאיסור סירוס שייך גם בבעלי חיים (למעשה, סירוס בעלי חיים הוא המקור לאיסור בבני אדם), שלא שייכת בהם כלל מצות פריה ורביה, ובהכרח שאין קשר בין המצוות.

על תירוץ זה הגמרא מקשה, שהוא אינו מספיק לדעת רבי יוחנן בן ברוקא הסובר שאשה מצווה על פריה ורביה, ומתרצת שהכוונה לעקרה. לפי רש”י מהלך הגמרא הוא פשוט, שהרי ההנחה שנשים אינן אסורות בסירוס נשענה על כך שאינן מצוות בפריה ורביה, ואם כן קשה לדעת ריב”ב המחייבן; לדעת התוספות צריך לפרש שהגמרא התכוונה לשאול שאפילו שאין בהם איסור סירוס מכל מקום יהיה איסור נוסף על שתיית כוס של עיקרין, מצד ביטול מצות פריה ורבייה שיש בזה.

עד כאן ביאור הסוגיא. כעת נדון בשאלה ששאלנו לאור דברי הגמרא, לפי שיטת רש”י. אנו רואים שמי שפטור מפריה ורביה אין בו איסור סירוס אפילו שהוא מסוגל להוליד, ולכן נשים מותרות בסירוס (אלא אם כן לדעת ריב”ב). בשלב הקודם טענה הגמרא, שזקן שאין לו גבורת אנשים יהיה אסור בסירוס, מפני שאינו עקר לגמרי, שהרי ביכולתו לקחת תרופה שתחזיר לו את יכולת ההולדה. לכאורה, לפי הסברו של רש”י, מוכרח שכוונת הגמרא היא שזקן איננו פטור מפריה ורביה, למרות שהוא יכול לקחת את התרופות, כי אם היה פטור, היה נמצא במצב דומה לאשה שאפילו שיש לה יכולת הולדה אין בה איסור סירוס ומטעם שהיא פטורה מפריה ורביה!

לכאורה עולה מכך, שאדם שנמצא במצב רפואי מסויים שבמסגרתו הוא מנוע מקיום מצוה, וביכולתו להשתמש בתרופה מסויימת בכדי לחזור ולהתחייב בה, מוגדר בהלכה כמחויב במצוה זו.

לפי זה, יהיה עליו להשתמש בתרופה בכדי לקיים את המצוה. בדומה לכך גם לגבי הדוגמא של מי שעקב מחלה אינו שומע, ויכול להשתמש בתרופה שתחזיר לו את יכולת השמיעה – יהיה חייב בכך.

אמנם, כאשר מתבוננים, הראיה שהבאנו יוצאת מנקודת הנחה שלדעת רש”י איסור סירוס הוא כעין השלמה והרחבה של מצות פריה ורביה, ולכן כל מי שיהיה פטור ממצות פריה ורביה עקב מצבו הפרטי, לא יהיה בו איסור סירוס (ומאחר שראינו שיש בו, הוכחנו שהוא חייב בפריה ורביה). אך הנחה זו אינה בטוחה. יתכן שכוונת רש”י היא לכך שבאישה, מאחר שראינו שהתורה אינה מחייבת אותה בפריה ורביה באופן כללי, סביר היה לגמרא שגם לא התחדש לגביה איסור סירוס, אבל זהו דין העומד בפני עצמו. לפי זה, באיש שבאופן כללי התורה חייבתו בפריה ורביה, אפילו אם במקרה הפרטי שלו פסקה ממנו גבורת אנשים, הוא יהיה שייך באיסור סירוס אפילו אם במצבו הנוכחי הוא יהיה פטור מפריה ורביה, והדבר יהיה תלוי רק בשאלה האם הוא עקר לחלוטין או לא, ומאחר שבאמצעות תרופות הוא יכול לחזור למצבו, יהיה אסור לו לסרס את עצמו.

(לכאורה פרשנות זו נתמכת בכך שהגמרא לא העלתה את האפשרות להעמיד במקרה של מי שכבר קיים פריה ורביה, ונפטר ממצוה זו. אך יש לדחות, שמאחר שלהלכה מי שהיו לו בנים ומתו חייב בפריה ורביה, אם כן כל אדם עדיין נמצא בכלל חיוב המצוה, למעט עקר).

שאלנו את נשיא בית מדרשנו הגר”א וייס שליט”א לדעתו בשאלה זו. הרב וייס השיב בפשיטות כי ככל שאדם יכול לקיים את המצוות על ידי נטילת תרופות, בודאי עדיין הוא בכלל החיוב וזוהי טרחה שהוא חייב לבצע.


[1] כמובן שמוטל עליו מן התורה חיוב לטפל במחלתו, שהרי צוותה התורה “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”.


Rabbi Yossi Sprung

Rabbi Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.