כיצד מתפלל חולה שאינו יכול להשמיע קול?

פרשת וארא תש”פ



ויצעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה (שמות ח, ח)
בפרשות אלו אנו מוצאים מספר רב של פעמים בהם משה רבינו מתפלל אל ה’, אך רק בפסוק זה, כאשר הוא מתפלל על הסרת הצפרדעים נאמר לשון “צעקה”.

בפשטות, צעקה היא אחת מעשר הלשונות של תפילה, לצד שוועה, אנקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול ותחנונים (מדרש רבה דברים ב, א). ואכן, המקור לכמה מלשונות אלה כלשונות של תפילה, הוא מפרשיות אלה של שיעבוד מצרים ותחינת עם ישראל לצאת מן השעבוד (כך למשל מן הפסוק בפרשת שמות (ב, כג-כד) “ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוהים מן העבודה, וישמע אלהים את נאקתם…” למדו חז”ל כי אנחה (או אנקה), זעקה ושוועה, הן מלשונות התפילה).

גם תפילתו של משה על דבר הצפרדעים הנקראת צעקה היתה יכולה להתפרש על פי פשוטו של מקרא כתפילה “רגילה”. אך בשפתי חכמים אנו מוצאים פירוש מפתיע:

“מקשים העולם, למה שינה הכתוב בצפרדעים “ויצעק משה אל ה’, ובשאר מכות כתוב “ויעתר אל ה'” (ח, ו; י, יח)? ויש לומר: משום דאמרינן “המתפלל צריך להשמיע לאוזניו מה שמוציא מפיו” (רמב”ם הלכות תפילה ה, ט), וכאן היו הצפרדעים צועקים, כמו שכתב רש”י (ז, כט), והוצרך להרים קולו בתפילתו כדי שישמיע לאזניו את תפילתו”.

לפי פירושו, לאור העובדה שהצפרדעים צעקו חזק כל כך, אילו לא היה משה רבינו צועק – לא היה שומע את המילים שיוצאות מפיו, ומשום כך הגביה את קולו במיוחד.

אלו דברי חידוש: בפשטות, ההלכה שלפיה על המתפלל להשמיע לאוזניו את מה שמוציא מפיו אינה מחייבת את ההשמעה לאוזן בדווקא, אלא זוהי הגדרה של רמת הקול שנחשבת “דיבור” – דיבור הוא קול שנשמע לאוזניים, ולא לחישה שקטה; ולכן יש מקום לטעון שכאשר הקול גבוה מספיק כשיעור זה, אפילו אם האדם איננו שומע בפועל בעקבות רעש חיצוני, הוא יוצא ידי חובתו.

הנצי”ב, בספרו העמק שאלה (קמג, ו) מבדיל בנקודה זו בין קריאת שמע לבין תפילה, ומבאר שלגבי קריאת שמע, בה נאמר “שמע ישראל”, ישנו דין של שמיעה ממשית של מה שמוציא מפיו, וללא שישמע בפועל הוא אינו יוצא ידי חובה[1], אך בתפילה, זהו רק דין לכתחילה שמבוסס על ההנחה שכאשר האדם שומע מה שהוא אומר הוא מכוון יותר בתפילתו, אך דין זה איננו מעכב.

זאת באשר להשמעה לאוזניו, אך על כל פנים, זוהי הנחת יסוד ברורה, שגם בתפילה על המתפלל להוציא בפיו את התפילה, ולא ללחוש אותה באופן אילם.  

ואכן, הדיון על מעמד ההרהור בהלכה בעת עשיית מצוות התלויות בדיבור, כמו קריאת שמע, תפילה או ברכות, הנו מסועף ביותר ויש בו מחלוקות רבות. נתמצת בכמה שורות את הדעות העיקריות:

לגבי קריאת שמע, זוהי מחלוקת רבינא ורב חסדא בברכות (כ, ב). וברור הדבר שלכתחילה חייב להוציאה בקולו, כפי שנאמר בה “שמע ישראל”, אך לגבי מצב של אונס – הדעות חלוקות. בשולחן ערוך (סימן סב, ג-ד) מצינו:

“צריך להשמיע לאוזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו – יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו”.

כלומר – קריאת שמע בלב בלבד, בלי הוצאה בשפתיו – איננה מוציאה את האדם ידי חובה. בסעיף הבא מתייחס השולחן ערוך למצב של אונס:

“אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בליבו – יצא”. ומוסיף הרמ”א: “ואף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס – יהרהר בליבו, ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי, דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטינופת”.

במקור דברי הרמ”א, רבינו יונה בברכות (פרק ב), ישנה תוספת: “ואף על פי שאינו יוצא ידי חובתו אלא באמירה, יש לו להרהר בליבו, וה’ יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה”.

מדברים אלו משמע שלמעשה אינו יוצא ידי חובתו. ואכן יש בדבר מספר שיטות בפוסקים:

הביאור הלכה (שם ד”ה יצא) מביא בשם כמה אחרונים שאכן לא יצא ידי חובתו. נפקא מינה היא שאם יזדמן לו שיוכל לקרות כהלכה, ועדיין לא עבר זמן קריאת שמע – הוא חייב לחזור ולקרותה. בדרישה (וכן כתב המג”א בסימן פ”ה ס”ק ב בשם השל”ה) כתב שאין הכוונה כלל לכך שיקרא קריאת שמע בליבו, אלא רק שיהרהר בכך שברצונו לקיים מצוה זו אלא שהוא מנוע מכך, והקב”ה יצרף מחשבתו הטובה למעשה. לפי זה ברור שאין מקום לקריאת שמע בלב כלל.

לעומתם, כתב הברכי יוסף (שם אות א) שלמרות שכשיכול לקרות בפיו אינו יוצא בהרהור, שונה הדבר במקום אונס שיוצא ידי חובתו גם בהרהור בלבד. כעין זה כותב גם הפרי מגדים (סימן סב משבצות זהב ס”ק א) בדעת השולחן ערוך שכתב במפורש שיוצא ידי חובה, שמה שהרהור אינו נחשב כדיבור זהו רק מדרבנן, אבל מדאורייתא הרהור כדיבור, ובמקום אונס לא גזרו חכמים ויוצא ידי חובתו כדין תורה גם בהרהור בלבד.

ישנן שיטות נוספות בפוסקים, אך אין זה המקום להאריך בכך.

לגבי תפילה, למדו חז”ל (בברכות לא, א) מתפילת חנה, שנאמר בה “רק שפתיה נעות”, כלומר שחיתכה המילים בפיה והוציאה אותם (אם כי לא הגביהה קולה), שיש להוציא את הדיבור בשפתיו בעת התפילה. וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קא, ב):

“לא יתפלל בליבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו (=מדובר בתפילת שמונה עשרה)”.

הפוסקים דנו, האם דין זה הוא לכתחילה, או שאין אדם יוצא ידי חובת תפילה בתפילה בליבו. המגן אברהם (שם ס”ק ב) כותב שמדברי השו”ע משמע שיוצא ידי חובתו, ואף שלהלכה אנו פוסקים שהרהור אינו נחשב כדיבור (עיין או”ח סימן סב, ג), מכל מקום הדין בתפילה שונה, מאחר שמקור דין התפילה הוא ממה שנאמר בדברים (יא, יג) “ולעובדו בכל לבבכם”, ודרשו חז”ל “איזו היא עבודה שבלב – זו תפילה” (תענית ב, א), אם כן עיקר התפילה תלויה בלב. עם זאת, המגן אברהם מדקדק מדברי הגמרא בברכות כא, א, שלא אמרה כפתרון לבעל קרי שאינו יכול לומר דברים שבקדושה, את האפשרות להתפלל בליבו, אלא חיפשה פתרונות אחרים (ובשונה מקריאת שמע), שאכן אינו יוצא ידי חובה בתפילה בליבו, “כי הקול מעורר למעלה, כידוע” (=כוונתו היא שמבחינה סגולית ההשפעה של תפילה היא רק על ידי השמעת קול).

עם זאת, הרמ”א בסימן צד (סעיף ו’) כותב (על דברי השולחן ערוך שפסק שחולה יכול להתפלל אפילו שוכב על צידו אם יכול לכוון ליבו):

“ואם אי אפשר לו להתפלל – מכל מקום יהרהר בליבו, שנאמר “אמרו בלבבכם על משכבכם”.

מקור דבריו הם בספר אורחות חיים, וכפי שמביאם הבית יוסף (שם). מדברים אלו משמע, שבשעת הדחק יכול האדם להתפלל בהרהור הלב. המגן אברהם כותב, כי אין הכוונה שבכך הוא יוצא ידי חובתו, אלא מכל מקום כדאי שיעשה כך.

למרות שיש חולקים על דברי המגן אברהם, מכל מקום לדעת רוב הפוסקים אכן בתפילה אין אדם יוצא ידי חובתו בהרהור הלב.

בעקבות הלכות אלו, דנו הפוסקים בכמה מקרים של מגבלה רפואית על האדם, שבעקבותיה אינו יכול להוציא מפיו את מילות התפילה, כיצד עליו לנהוג. בשו”ת מנחת אשר (חלק ג סימן קכט) נשאל במקרה של חולה שעבר ניתוח במיתרי הקול, ובהוראת הרופאים עליו להימנע באופן מוחלט מלהוציא הגה מפיו במשך עשרה ימים, מחשש שהחיכוך במיתרי הקול הנוצר בפעולת הדיבור עלול לזהם אותם ולהזיק להם, ולפגוע בתהליך הריפוי.

בתחילת דבריו מציין הרב וייס שליט”א לדברי האבני נזר (יורה דעה חלק ב סימן שכא) הפוסק שאין חובה על האדם להכניס עצמו לחולי כלשהו בכדי לקיים מצווה, וזאת בקל וחומר ממה שפסק הרמ”א (אורח חיים סימן תרנ”ו, א), שאין חובה לבזבז הון רב על קיום מצות עשה, ומוסיף הרב וייס, שבפרט כאשר מדובר בסכנת אבר (כלומר סכנה לתפקוד של אבר מסויים בגוף, ולא רק מחלה כללית כמו מחלת חום), שהתייחסו חז”ל אליה בחומרה רבה, שבודאי אינו חייב להסתכן בכדי לקיים מצוות אלו, אלא הוא למעשה פטור מהן כדין אנוס.

עם זאת, מציין הרב וייס שליט”א כי אין כל צורך לבטל מצוות מחמת מוגבלות זו, מאחר שהוא יכול לקיים מצוות אלו באמצעות שמיעתן מפי אחר, החייב בהן, ועל פי הדין “שומע כעונה” והוא יוצא בכך ידי חובתו.

ובאשר להרהור, מביא הרב וייס את הנידונים השונים בפוסקים באשר לתפילה ובאשר לקריאת שמע, ולבסוף הוא כותב:

“ומשום כל זה נראה דודאי עדיף שיצא ידי חובה על ידי אחר, בין במצוות דאורייתא ובין בדרבנן, אך במקום דאי אפשר – יהרהר בליבו ודי לו בכך”.

[1] כך לדעת השאילתות. להלכה יצא ידי חובתו כל עוד הוציא את המילים בשפתיו, ראה להלן.


yossi sprung

yossi sprung

Add comment

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.