תרופות המכילות חמץ בפסח

פרשת בא תש”פ

“שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי” (שמות יב, טו)

תרופות שונות עשויות להכיל חומרים שמקורם בחמץ. בין היתר, מדובר על עמילן המופק מחיטה ומשמש בתרופות לשם גיבושן, או אלכוהול שמקורו בדגן. האם ישנה הגבלה על נטילת תרופות המכילות מרכיבים שהם חמץ בפסח?

כלל גדול בהלכות חמץ הוא, שדבר שנפסל מאכילת כלב לפני הפסח, אינו אסור בהנאה בפסח, כמבואר בגמרא בפסחים (כא, ב) ובתוספות שם (ד”ה חרכו), וכן אין בו איסור “בל יראה” (תוספות פסחים מב, א ד”ה ואלו). וכך נפסק בשו”ע או”ח (סימן תמ”ב, ב, ט).

למרות זאת, נודע חידושו של הרא”ש (פסחים פרק ב אות א), שעדיין הדבר אסור באכילה, משום שבעצם העובדה שהאדם מחליט שהוא מעוניין לאכול זאת, הוא מחשיב את הדבר כראוי לאכילה.

דין זה, הקרוי בלשון הראשונים “אחשביה”, הוא כלל הלכתי מסועף הנוגע לרבות ממצוות התורה. כך לדוגמא, במלאכת הוצאה מרשות לרשות, ישנו שיעור לכל דבר שמוציאים, לפי השימוש הרגיל בו, אך ישנם דברים חריגים ששיעורם בכל שהוא משום שהמוציאם מחשיב אותם (שבת צ, ב ורש”י), ובכל דבר שיהיה, אם אדם מסויים מצניע ושומר עליו במיוחד – שיעורו בכל שהוא (שם עה, ב). כיוצא בזה כתב הריטב”א, שמה שלדעת רבי שמעון בכל איסורי התורה שיעורן אינו בכזית (אלא לענין קרבן) אלא בכל שהוא, זהו מטעם שבאכילתו שיעור קטן זה גילה דעתו ששיעור זה חשוב עבורו (עיין מכות יז, א וריטב”א). החכם צבי (סימן פו) כתב, שזה הטעם שגם לדברי חכמים חצי שיעור אסור מן התורה.

לענין אכילת דבר שאינו ראוי למאכל בפסח, כתב המשנה ברורה (סימן תמב, מג):

“אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח, ואף על גב דאכילה שאינה ראויה היא, דהא נפסל לכל, מ”מ כיון שהוא רוצה לאכול אסור דהא אחשביה”.

בנוגע לתרופות בפסח, הנה בדרך כלל התרופה היא פחות מכזית (ולכן האיסור הרלוונטי הוא מצד איסור “חצי שיעור”), וכן במידה שיש בה חמץ הוא מעורב עם חומרים אחרים ואינו בעין (אפילו אם אינו בטל ברוב), ולכן לדעת הרדב”ז שאין איסור חצי שיעור בתערובת מן התורה, לא יהיה בזה אלא איסור מדרבנן.

נשיא בית מדרשנו הגר”א וייס שליט”א[1] ביאר זאת על פי דברי החכם צבי שכל איסור חצי שוער נובע מדין “אחשביה”, שלפי זה כאשר מדובר בתערובת יש לומר שהאוכל לא החשיב את החמץ עצמו בלבד, אלא את התערובת כולה, ולכן לא יהיה איסור חצי שיעור מן התורה.

עם זאת, כותב הגר”א וייס שאין להסתמך על הנחות אלו, משלשה טעמים:

1. ראשית, מדברי הפוסקים נראה שגם בתערובת יש איסור חצי שיעור.
2. שנית, הנחת היסוד של החכם צבי שיסוד איסור חצי שיעור הוא בדין אחשביה אינה מובנת ואינה עיקר להלכה.
3. שלישית, חצי שיעור בפסח איננו כשאר חצי שיעור בכל התורה, משום שחז”ל קיבלו שגם אכילת פחות מכשיעור אסורה מן התורה בפסח, אף שאין בה עונש כרת (וכך משמע ברמב”ם הלכות חמץ ומצה א, ז), ומטעם זה אין מקום לטענה זו.

כל זאת ללא התייחסות למאפיינים הייחודיים של תרופות אלא רק לכמות הנאכלת, ובאמת כמה מגדולי האחרונים כתבו שלא שייך איסור “אחשביה” בנטילת תרופות בפסח, אך כתבו בכך טעמים שנראים שונים בהשקפה ראשונית, ויתכן שיש בכך משמעות הלכתית:

הראשון שבהם הוא החזון איש (אורח חיים סימן קטז, ח):

“טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח וכו’, אם הן מעורבין בדברים שאינן ראויים לאכילת אדם, אין בהם משום חמץ, כדין נפסל מאכילת אדם. כיון דאי אפשר להפריד הקמח.. ומותר לבלעו בפסח לרפואה. ואף למאי דמשמע מאחרונים ז”ל דלאכול לכתחילה אסור אפילו חמץ שנפסל מאכילת כלב, מכל מקום על ידי תערובת שאר דברים מותר, דלא שייך כאן אחשביה, דדעתו על הסמים“. 

טעם נוסף מבואר בדברי ר’ משה פיינשטיין זצ”ל (שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן צב):

“ובדבר הרפואה שאתה צריך ליקח גם בפסח, ואתה חושש אולי יש שם איזה חשש חמץ. הנה, מכיון שהוא לרפאות הניתוח שעשו באבר פנימי, פשוט שצריך ליקח אף אם היה ודאי חמץ, ובעצם אף בלא סכנה אין חשש, דכבר נבטל קודם הפסח משם אוכל, ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה, דאף דברים מרים ומאוסים נוטלין לרפואה. ולכן אין לך מה לחשוש ותקח הרפואה כפי שאמר לך הרופא והשי”ת יתן שיהיה זה לרפואה”.

במבט ראשון נראה שיש כאן שני טעמים שונים. לפי החזון איש, הטעם שלא שייך בתרופות אחשביה הוא משום שמעורב בהן חומר פעיל שהוא עיקר התרופה, והאדם נוטל את התרופה רק בגללו ולא בגלל החמץ, ולכן לא שייך לומר שבכך שהוא אוכל דבר זה הוא מחשיב אותו. לפי ר’ משה, עיקר הטעם הוא שיסוד הסברא של הרא”ש היא שבכך שהאדם אוכל זאת הוא מגלה דעתו שהדבר ראוי למאכל עבורו, כלומר שהוא דבר ערב לחיכו, ואינו מאוס עליו, ולמרות שבטלה דעתו לגבי כל אדם, עבורו הדבר אסור. אבל בתרופות אין בנטילתן גילוי דעת זה כלל, שאף על פי שהוא נוטלן, אין זה אלא משום התועלת הרפואית שיש בהן, ולא מפני שהוא חושב זאת למאכל, אלא הדבר מאוס עבורו לגמרי, ומכל מקום נוטלו.

לכאורה יהיה הבדל בין הסברות במקרה של תרופה שהחמץ שבה איננו שולי במרכיביה, אלא הוא חלק מהרפואה עצמה: לפי החזון איש יהיה אסור ליטול את התרופה הזאת, כיון שדעתו במקרה זה היא אכן על החמץ עצמו (וכך כתב בספר חוט שני הלכות פסח להגר”נ קרליץ זצ”ל בדעת החזון איש), ולפי האגרות משה הדבר עדיין יהיה מותר, משום שלמרות שדעתו על החמץ, אין זה גילוי דעת שהדבר ראוי עבורו, אלא שלמרות שהוא מאוס הוא נוטלו בלית ברירה לצורך רפואתו.

עם זאת, ייתכן שגם לפי החזון איש עיקר הטעם הוא כמו שכתב ר’ משה, וכך כותב רבינו המנחת אשר:

“ונראה עוד, דבתרופות לא שייך כלל סברת אחשביה, כיון שאינו אוכלם להנאת אכילה אלא לפקח ולהבריא נפשו… ואף שכתב החזו”א (שם) דאין איסור בתרופות שיש בהם חמץ משום שאינו מחשיב את החמץ אלא את המרכיבים שהרפואה תלויה בהם, ומשמע מדבריו דאם יש חשש חמץ במרכיב החיוני לרפואה יש בו איסור, אפשר דכתב כן לרווחא דמילתא, דאם אין דעתו על החמץ ודאי לא שייך אחשביה, אבל אפשר דגם בשדעתו על החמץ לא שייך בתרופות אחשביה – כיון שאין בהם הנאת אכילה, ועי”ש ודוק”.

וכך הכרעת הפוסקים, שתרופות שנפסלו לפני הפסח מאכילת כלב, מותר לחולה שאין בו סכנה לקחתם בפסח ללא חשש.[2]

הרב שמואל אליעזר שטרן שליט”א, במאמר על שימוש בתרופות בפסח, מתריע מפני המגמה בשנים האחרונות להחמיר בנטילת תרופות בפסח, וכותב בשם הגרי”ש אלישיב והגר”ש וואזנר זצ”ל, שכל אותן אנשים אשר נוטלים תרופות מחמת בעיות רפואית כגון לחץ דם סכרת או חולה לב כליות ושאר אברים פנימים, או אלו שסובלים מבעיות נפשיות וכדומה, רשאים לקחת את תרופותיהם בלי שום חשש ופקפוק כלל בין אם הם מופיעים ברשימת התרופות הכשרות ובין אם הם אינם מופיעים, ואף אסור לשנות מתרופה זו אף אם יש לו תחליף שכשר לפסח, מפני שרוב רובם של התרופות שמצויות בידינו נפסלו כבר מאכילת כלב מלפני הפסח, וכבר פקע איסורן, “ולכן המחמירים בזה אינם אלא מן המתמיהים ועתידים ליתן על כך את הדין”.

לגבי תרופות לכאבי ראש וכדומה, ראו להלן.

ישנו עוד דין שמשמעותי לענין התרופות בפסח והוא דין “שלא כדרך הנאה”. על פי דין זה, אין אסור מן התורה במאכלות אסורות אלא כאשר אוכל אותם כדרך הנאתן המקובלת (עיין פסחים כד, ב ורמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה י-יא). כך למשל מותר לחולה לשתות דבר איסור כאשר הוא מעורב בדבר מר, או לאכול בשר האסור באכילה כשהוא לא מבושל.

כך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה קנה, ג):

“בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה, אפילו דרך הנאתן. ושלא במקום סכנה, כדרך הנאתן אסור, שלא כדרך הנאתן, מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה”.

לפי זה, גם בתרופות שטעמן מר יהיה הדבר מותר מאחר שאין זה כדרך אכילה. אך בניגוד להיתר של “נפסל מאכילה”, שמתיר גם למי שאינו בגדר חולה שאין בו סכנה, לא הותר מחמת שאין זה שלא כדרך הנאתו אלא לחולה בלבד. וכך כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק מ הערה קסב). 

הפוסקים דנו מה הדין בתרופות המכילות מרכיבים הממתקים את התרופה, האם יש מקום לאוסרן, כיון שהדבר ראוי למאכל כעת. אמנם רבינו המנחת אשר הסתפק בזה כיון שהחמץ מצד עצמו אינו ראוי למאכל, האם הוא הופך להיות ראוי למאכל על ידי הוספת חומרים (שאינם חמץ) הממתקים אותו. ובאמת בשמירת שבת כהלכתה (שם) הביא בשם הגרש”ז אויערבאך להתיר בזה, כיון שהחמץ עצמו מעורב עם דברים מרים, ורק ממתקים את התרופה מבחוץ. ובנשמת אברהם (חלק א עמ’ תסו) הביא מהגרש”ז עוד בביאור הדברים, שרק לגבי איסור אכילה ביום הכיפורים יש מקום לאסור זאת כיון שאיסור יום הכיפורים תלוי ב”יתובי דעתיה”, כלומר ישוב דעת האדם באכילת דבר מסויים, ולכן כיון שסוף סוף טעמו של הדבר מתוק ומיישב את דעתו יש בכך איסור אך שאינו אוכל דרך הנאתו, אבל לגבי איסור חמץ שתלוי באכילה כשלעצמה, מאחר שהכלל הוא ששלא כדרך הנאתו אין בו איסור, גם זה נחשב שלא כדרך הנאתו, שהרי החמת עצמו טעמו מר אחרי שמערבין בו חומרים מרים ורק מצפים מלמעלה את התרופה בחומר מתוק. למעשה, יש לדעת שרוב הפוסקים מחמירים בכך (עיינו נשמת אברהם או”ח עמ’ רסו, חזון עובדיה פסח עמ’ קכו ועוד).

ובספר שלמי מועד (עמוד ת”ט) הביא מכתב מכת”י מהגרשז”א זצ”ל, “שאם הזריקה והכדורים נפסלו מאכילת כלב לפני פסח הרי זה היתר גמור, אך אם לא נפסלו מוטב לקחת זריקה של נכרי ולכוין לא לזכות אותה, מ”מ מותר לחולה להשתמש בזה ולהנות כי זה שלא כדרך הנאה וליתר שאת טוב לכרוך את הכדור בנייר דק ואז הוא ודאי שלא כדרך הנאה דשרי במקום חולי שאין בו סכנה”.

עוד יש לציין לדברי המנחת שלמה (חלק א’ סימן י”ז) שדן האם יש להתיר נטילת כמוסות שהדרך לקחתן בבליעה, אף לשיטות שמביא שם שבליעה דינה כאכילה, ומשום שאף לדעות אלו יש לומר שרק בדברים שהדרך לאכלן בצורה רגילה גם על בליעה יש שם אכילה, אבל דברים שהדרך היחידה לקחתם היא בבליעה אם כן לא שייך בהם המושג של אכילה כלל ועיקר, עיין שם.

ולסיכום:

תרופות מרות מותרות בפסח אף לחולה שאין בו סכנה, גם אם יש בהן חשש חמץ. כשמדובר על תרופות קבועות שהחולה נוטל, כגון תרופות ללחץ דם וכיוצא בזה, אסור לשנות מתרופה זו לאחרת רק בגלל שיש לה כשרות לפסח.

תרופות חד פעמיות, עדיף לנסות למצוא כשרות לפסח, אך אם אינו מוצא יכול ליטלן.

תרופות לשיכוך כאבי ראש, כאשר אין אלו כאבים כרוניים הנובעים ממיגרנה וכדומה, עדיף לקחתם כשהם עטופים, אם אפשר (ולדעת רוב הפוסקים, תרופה שעטופה בקפסולה אינה נחשבת כעטופה, מאחר שהקפסולה טפילה לתרופה). ועדיף לקחתם בפסח מנכרי ולכוין שלא לזכות בהן.

תרופות ממותקות, יש אוסרים לקחתם בפסח ויש מתירים, ויש להחמיר בזה היכן שיכול למצוא תרופות כשרות לפסח.

יצויין, כי לדעת רוב הפוסקים אין איסור בתרופות המיועדות לשימוש חיצוני כמו משחות, טיפות, תרסיסים, זריקות וכדומה.

[1] מנחת אשר הגדה של פסח סימן כב.

[2] ובקובץ תשובות להגרי”ש אלישיב בחלק א’ סימן מט כתב להתיר משום שלא שייך בזה אחשביה, אך בסימן עא לאחר שהביא את דברי החזו”א הוסיף שבערוגות הבושם החמיר בזה. ע”ש.