מעמדו של הישן והמורדם בהלכה

פרשת ויקרא תש”פ



“אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו, אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'” (ויקרא א, ג)

בגמרא במסכת ערכין (כא, א) למדו מפסוק זה, שקרבן שבא בכפייה של בעל הקרבן, אינו מכפר עליו, שנאמר “יקריב אותו לרצונו”.[1] בעזרת מושג זה שהקרבן צריך רצון הבעלים בהקרבתו, מבאר רש”י במסכת סנהדרין (מז, א) את הדין שנאמר שם, שאדם שהקדיש בהמה לקרבן חטאת ולאחר מכן נעשה שוטה, קרבנו נפסל, ובטעם הדבר כתב רש”י, שדין זה נלמד ממה שנאמר בפרשתנו “יקריב אותו לרצונו” – ושוטה אין לו רצון ודעת. מסוגיא זו עולה דיון מעניין מאד על הישן בהלכה, שאותו נרצה לפתח לדיון על מעמדו של המורדם. ראשית נלמד את הסוגיא:

אמר עולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קרבן, והמיר דתו וחזר בו, הואיל ונדחה – ידחה (כלומר: מאחר שאין מקריבים קרבן של מומר, קרבנו נפסל ואף על פי שחוזר ליהדותו קרבנו כבר דחוי). איתמר נמי, אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה, וחזר ונשתפה (=חזר לשפיותו), הואיל ונדחה – ידחה. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא (=אם היינו יודעים רק את הדין הראשון, במומר) – משום דאיהו דחה נפשיה בידים. אבל האי, דממילא קא דחי – אימא כישן דמי (כלומר: מדינו של המומר לא היינו יודעים את דינו של השוטה, מאחר שיש מקום לחלק ולומר שדווקא מומר שדחה את קרבנו במעשי ידיו כשהמיר את דתו, קרבנו נפסל ואינו חוזר לכשרותו, אבל זה שנשתטה ואחר כך החלים – יהיה מעמדו כשל הישן, שאין קרבנו נפסל בשנתו). ואי אשמעינן הכא (מצד שני, אם היינו יודעים רק את דינו של זה שנשתטה, היה מקום לטעון שרק לגביו הקרבן נפסל -) משום דאין בידו לחזור (הוא אינו יכול להבריא את עצמו ולכן מרגע ההשתטות קרבנו נפסל לגמרי), אבל התם (במומר) דבידו לחזור – אימא לא, צריכא (צריכים שני הדינים ללמדנו שבשני המקרים הקרבנות נפסלים לגמרי)”.

אנו רואים בסוגיא שאם לא היה רבי יוחנן מלמדנו בפירוש שמי שנשתטה והחלים קרבנו פסול, היה מקום מסברא להשוות אותו לישן שקרבנו אינו נפסל. בגמרא השוואה זו נעשתה לגבי שאלת כשרות הקרבן לאחר שהשוטה מחלים, ולא לפני כן, ומתעוררת השאלה האם גם בישן כך הוא הדין, שבשעת השינה עצמה אין אפשרות להקריב את הקרבן שלו, ורק נאמר בו חידוש מסוים שבשעת השינה לא נפסל הקרבן מהקרבה לאחר שיתעורר?

שאלה זו נתונה במחלוקת בראשונים. התוספות כתבו שההשוואה לישן אינה מוחלטת, משום שבישן הקרבן כשר גם באותה שעה שהוא ישן, ולא השוו ביניהם אלא לגבי הטעם שבישן אינו נפסל ומשום שעתיד להתעורר, ורצו לומר שהוא הדין בשוטה שעתיד להחלים מאליו כחלוף זמן (אלא שטענה זו נדחית). לעומתם, כשרש”י מפרש את השוואת הגמרא בין שוטה לישן, הוא כותב: “כישן דמי – ככל אדם הישנים בלילה, ואינם נדחים בכך לאחר שניעורו“. לכאורה מפורש בדברי רש”י, שבשעת השינה עצמה, קרבנו של הישן אינו בר הקרבה. וכך מפורש שם ביד רמ”ה.[2]

מחלוקת זו בראשונים נמצאת במקום נוסף:

בגיטין (עח, א), מצינו במשנה, שאדם הנותן גט לאשתו בעודה ישנה – אינו גט. הראשונים התפלאו בטעם הדבר, שהרי הדין הוא שאפשר לגרש חירשת, שדינה כמי שאין לה דעת, משום שמעיקר הדין יכול לגרש את אשתו בלא דעתה![3] שתי מהלכים עיקריים נאמרו בראשונים:

  • הרשב”א והר”ן כתבו, שכל החיסרון בכך שהיא ישנה הוא, משום שמתוך שנתה היא אינה יודעת לשמור את הגט, ולכן לא מתקיים “ונתן בידה” כראוי, ובשונה מחירשת שיודעת לשמור את גיטה. עוד מוסיף הרשב”א שלצורך ה”דעת” בגירושין די כעיקרון בידיעת העדים, גם במידה שחסרה דעת האישה.
  • הרא”ש (גיטין פרק ח אות ד’) כתב: “דגרעה מחרשת, דישנה לית בה דעת כלל”. משמע מדבריו, וכך מבין אותם הבית יוסף (אבן העזר סוף סימן קלח), שאכן הבעיה בישנה הוא חיסרון דעתה, ובחרשת יש יותר דעת ולכן הנתינה כשרה, ומה שמצינו שאפשר לגרש אשה בעל כרחה, אינו משפיע על כך שהיא צריכה להיות ברת דעת.

יש לעיין, האם מחלוקת הראשונים בדין זה היא בשאלה האם יש לישנה דעת או לא. בעוד שדברי הרא”ש ברורים, שישנה אינה נחשבת ברת דעת, דברי הרשב”א אינם מוכרעים כל הצורך. מצד אחד נראה בדבריו שהוא נוטה לדחות את האפשרות שנתייחס לישנה כמי שאינה ברת דעת, וכך נראה שמבין בדעתו הבית יוסף (שם) והמחנה אפרים (הלכות קנין חצר סימן יב), ומצד שני נראה בדבריו שעיקר דעתו היא שאין צורך בדעת המתגרשת כלל כל עוד ישנם עדים שהגט ניתן על דעתם ובידיעתם לשם גירושין, ומדברים אלו של הרשב”א משמע שאכן יש חיסרון בדעתה של הישינה, אלא שאין בכך כדי לפסול את הגט – אם לא הטעם שהיא איננה יכולה לשמור אותו.

סוגיא נוספת ממנה ניתן ללמוד על מעמדו של הישן כבר דעת או כשוטה, נמצאת מספר דפים קודם לכן בגמרא בגיטין (ע, ב), לגבי מי ששלח שליח לגרש את אשתו, ונשתטה לפני שהספיק השליח למסור לה את הגט. בתחילה מביאה הגמרא את דברי המשנה: “אמר ‘כתבו גט לאשתי’ ואחזו קורדייקוס (מחלת נפש מסויימת)[4], וחזר ואמר ‘אל תכתבו’ – אין דבריו האחרונים כלום”. אמוראים נחלקו בדין זה. לדעת ריש לקיש אין צריך לחכות שיתרפא, אלא נותנים את הגט מיד. לדעת רבי יוחנן, יש להמתין עד שיתרפא, מאחר שדינו כשוטה מוחלט. הגמרא מבארת את מחלוקתם: “ריש לקיש מדמה ליה לישן, ור’ יוחנן מדמי ליה לשוטה“. מה עומד בבסיס מחלוקתם? “ור’ יוחנן נמי לידמיה לישן (מה החילוק בינו לבין ישן לפי ר’ יוחנן?), ישן לא מחוסר מעשה, האי מחוסר מעשה (כלומר שישן צפוי להתעורר מאליו ולכן גם בשנתו הוא אינו נחשב לשוטה, אבל החולה בחולי הקורדייקוס צריך תרופה מיוחדת בכדי להתרפא, ולכן כל עוד הוא חולה דינו כשוטה). וריש לקיש נמי נידמייה לשוטה (מה החילוק בינו לבין שוטה לריש לקיש?), שוטה לא סמיה בידן, האי סמיה בידן, בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא (שוטה אין דרך לרפאותו אבל השוטה מחמת קורדייקוס יש לו תרופה, בשר כחוש צלוי ויין מזוג – וכיון שיש לנו תרופה עבורו הוא אינו נידון כשוטה)”.[5]

בפשטות, עולה בבירור מן הסוגיא כדברי התוספות, שהישן אינו נחשב כשוטה אפילו בשעת השינה עצמה. הראינו לעיל שזו הנחה שאינה מוסכמת, וצריך עיון בדעת הראשונים שכתבו שישן בשעת השינה אינו נחשב בר דעת. יש שטענו שזהו דין מיוחד בקרבנות שבהם אמרה תורה “לרצונו”, ולמדו חז”ל שצריך שרצון האדם יהיה פעיל באותה השעה. אך תירוץ זה דחוק ואינו מובן, ראשית, שהרי גם מי שאינו ישן בשעת ההקרבה, אלא שליחו מקריב עבורו את הקרבן בעוד בשעה שבעל הקרבן ער, אינו חושב ומתרצה באותה שעה בקרבנו, אלא מסתפק ברצונו המקורי שלא השתנה, דבר שמתקיים גם בישן, ועל כרחך שראשונים אלו למדו שבשעת השינה בטל ממנו התואר “בר דעת”, ולכן אין זה קרבן הקרב לרצונו של הבעלים, וזו הנחה שלכאורה נסתרת מסוגיא זו במסכת גיטין. בנוסף, אין בכך כדי ליישב את דעת הרא”ש לגבי גירושי ישנה – מדובר על מקרה דומה ביותר, זה באיש המגרש וזה באישה המתגרשת, ואם בה, שיכולה עקרונית להתגרש בעל כרחה – אמר הרא”ש שדינה כמי שאין לה דעת, לכאורה כל שכן היה צריך להיות באיש המגרש, ולמרות זאת בסוגיא מבואר שלגביו ישן נחשב כבר דעת.

[חשוב לציין כי פשוט שללא ‘שליחות’ אין תוקף למעשי ישן, כגון קנין וכדומה, שלדברים כאלו הוא בוודאי נחשב חסר דעת, שהרי לא הייתה דעתו צלולה באותה שעה, וכמו שכתב רש”י ביבמות (נד, א ד”ה ישן)].

עם זאת, משמע מן הסוגיא שתיאורטית היה מקום להתייחס לישן כשוטה, אלא שמאחר שהוא עתיד להתעורר מאליו, הוא אינו נחשב כשוטה (להלן נראה אם יש לכך משמעות).

מקור נוסף לדיון זה נמצא בהלכות אמירת דברים שבקדושה במנין עשרה. בשו”ע (אורח חיים סימן נה סעיף ו) כתב, שאם אחד מהעשרה ישן, הוא מצטרף למנין. מקור דין זה בדברי רבו של הבית יוסף, רבי יעקב בירב, שהשווה מצב שבו העשירי במניין ישן, למה שכתב מהר”ם מרוטנבורג שמותר לצרף עשירי שאינו יכול לענות עם הציבור, כמו מי שנמצא כבר באמצע שמו”ע (וכמבואר בגמרא שגם על ידי קטן הנמצא בעריסה נוצר מנין שנאמר בו “ונקדשתי בתוך בני ישראל”). סברתו היא שאף שהישן אינו שווה לער, לצורך השראת השכינה על עשרה מישראל, גם ישן נחשב.

האחרונים האריכו לדון בחידוש זה.[6] אחת התמיהות היא מהי ההשוואה בין קטן לבין ישן, הרי יתכן שישן גרוע מן הקטן, משום שאין בו קדושה, כפי שכתב הזוהר שמסתלקת ממנו הנשמה. בנוסף, יש שטען ש”הישן – לשעתו הוא כמת בעלמא, ולכן אנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואיך יצטרף?”[7]

עוד תמה הט”ז (ס”ק ד’) על הראיה מקטן הנמצא בעריסה, שהרי זה רק דעת ר’ יהושע בן לוי, ולמעט רבינו תם שפסק כדעתו, אין הלכה כמותו (וכמבואר בבית יוסף מעט קודם לכן)! ובפרט, “נראה לעניות דעתי דאפילו ריב”ל מודה דלא יצטרף, כיון דאפשר להעיר אותו משנתו, למה נצרף אותו כשהוא ישן לכתחלה? ולא דמי לקטן, שאי אפשר לעשותו גדול! …דנעשה כן לכתחלה במילתא דאית בה ריעותא, ויש לפנינו לתקנו – אין זה אלא תימה!”.

עד הנה אלו טענות שאינן טוענות בבירור שישן נחשב כשוטה (אם כי יתכן שהט”ז סבר כך לכתחילה, וכן הטענה שהוא חשוב כמת קרובה לטענה זו). אך מצינו בפרי חדש (שם סעיף ו’) שהקשה על דברי הבית יוסף גם מנקודה זו: “עיין בט”ז ס”ק ד, וכן נראה לי עיקר כדבריו שישן אינו מצטרף, וכל שכן לפי מה שכתב הב”י אבן העזר… בשם הרא”ש דישנה לית בה דעת כלל וגריעא מחרשת יעויין שם“. כלומר, טוען הפרי חדש, שלפי הרא”ש שהבאנו לעיל, גם לגבי צירוף למנין יש לפוסלו מטעם שאין בו דעת. ומעניין לראות במשנה ברורה (ס”ק ל”ג) שכתב שטעמו של הפרי חדש ושל הט”ז הוא אותו טעם “דישן חשיב כשוטה“.

אם כן, אנו מגלים שוב את אותה המחלוקת ששורשה בדברי הראשונים, גם בפסקי השו”ע  והאחרונים.

בדורינו, התפרסם מאד הדיון בין פוסקי הדור האם אדם שרואה את חבירו ישן בזמן הסמוך מאד לסוף זמן קריאת שמע, אם חייב להעירו משנתו או לא, וכן בחג הסוכות, אם נרדם חברו בסוכה, והסוכה צרה מלהכיל גם אותו, אם מותר לו להוציאו ממנה בעודו ישן. ושורש הנידון הוא כאמור – האם ישן נחשב כשוטה הפטור מן המצוות או לא. בדיון זה התפרסמו דברי הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (הליכות שלמה חלק ב פרק ט), שכתב:

“והנה מן הסברא נראה ברור שמעיקר הדין בשעה שהאדם ישן אין עליו חיוב קריאת שמע, והרי הוא אז כשוטה גמור, ולא יענש על זה שלא התפלל משום ביטול עשה, משום דאנוס הוא”.

וכיוצא בזה גם לענין סוכה, שאף שהשינה בסוכה מצוה היא, אינו מחויב בה אלא בשעה שבה הוא נשכב לישון, אבל לאחר מכן דינו כשוטה והוא פטור מן המצוות ובכללן ממצות סוכה. עם זאת, הוא מביא שם את דברי מהרי”ל דיסקין, שכתב שאפילו הישן מערב חג הסוכות (מחוץ לסוכה) יש חובה להעירו עם התקדש החג, מאחר שחלה עליו חובה כעת לישון בסוכה.

ואכן רבים מפוסקי דורינו כתבו, כי בודאי לענין קיום המצוות אין להתייחס לישן כשוטה כלל, ובודאי הוא חייב במצוות גם בשעה שהוא ישן, ובזה לא נחלקו כלל הראשונים האם ישן דינו כשוטה, אלא רק נחלקו האם הוא נחשב כמי שיש לו רצון ודעת למעשים מסוימים, אבל דינו העקרוני אינו כשוטה, ועל כן אם נעשתה עבירה על ידו, אמנם פטור הוא עליה, שהרי הוא אנוס, אבל שם עבירה על זה, ובודאי שאין להכשילו בעבירה, וכיוצא בזה לענין מצוות, שגם אם נאמר שיש חיסרון במעשה מצוה שנעשה על ידי ישן, משום שלא עשאה בכוונה, מכל מקום יש בזה מציאות המצוה שנעשתה על ידי ישראל המחוייב במצוות, ומעמד זה אינו מתבטל גם בשעת השינה. עיין במנחת אשר בראשית, מהדורה חדשה, סימן נ”ז.

ראינו שיש דעות רבות ושונות בעניינו של הישן ומעמדו ההלכתי לגבי כמה וכמה הלכות. מעניין לחשוב על מעמדו של המורדם בבית החולים בהקשרים אלה.

למרות שהרדמה היא פרקטיקה ותיקה במערכת הרפואית, אופן ההשפעה שלה אינו כל כך ברור. התיאוריה שרווחה עד היום נקטה שקוקטייל החומרים בהם משתמשים בהרדמה מפחיתים את הפעילות בכל חלקי המוח וכך מונעים זיכרון, תנועה ומודעות. מחקרים חדשים טוענים כי ההרדמה פועלת ישירות על מרכז במוח הקשור בשינה, ולמעשה משרים שינה בכוח. תוצאות אלו העלו את השאלות האם ייתכנו חלומות בהרדמה, והאם מתבצעת קליטה מסוימת של מידע, בדומה למצב בשעת שינה.

כך או אחרת, מבחינה הלכתית אין זה משנה. היחס ההלכתי לשינה לכל הדעות הוא כשל מצב שאילו היה תמידי היה האדם נחשב חסר דעת. הרדמה בהקשר זה ודאי עונה על תנאים אלו. עם זאת, כפי שראינו, בנוגע לישן באו לידי ביטוי בסוגיות כמה מאפיינים המבדילים בין הישן לבין השוטה, כאשר המרכזי שבהם הוא העובדה שהישן מתעורר מאליו. בהשוואה, גם המורדם באופן מלאכותי מתעורר מאליו. עם זאת, עדיין ישנו הבדל: את הישן ניתן להקיץ משנתו בכל רגע, מה שאין כן במורדם, שיש להמתין להתפוגגות חומרי ההרדמה אצלו.

הוראת רבינו הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א היא שיש להתייחס אליו כ”בר חיובא”, אף על פי שהוא “אנוס”, ועל כן למשל לגבי הנחת תפילין למורדם, באם ניתן להניח לו אותם מבחינה רפואית, יש עניין לעשות כן.

[1] ומשום כך, אם בעל הקרבן משתמט מחובתו, “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”.

[2] התוספות מביאים לדבריהם ראיה מעניינת ממה שמצינו במסכת גיטין (כח, א), שאדם ששלח קרבן חטאת ממדינת הים, מקריבים אותו, מתוך הנחה שהוא עדיין בחיים, וטוענים התוספות שאם בשעה שהוא ישן קרבנו פסול לא היה לנו להקריבו, מאחר שאיננו יודעים אם הוא ער באותה שעה. רבינו יונה בפירושו לסנהדרין דוחה את הראיה, וכותב שאפשר שאכן קרבן הישן פסול, ובאמת אין מקריבים אלא בזמן שאנו משערים שהוא ער.

[3] עיין גיטין נה, א, רמב”ם הלכות גירושין י, כג, ושולחן ערוך אבן העזר סימן קיט, ו.

[4] עיינו רש”י ושאר ראשונים שם סז, ב להבנת הסיבה למחלה זו.

[5] חשוב לציין, כי דעת הרמב”ם (הלכות גירושין ב, טו), כפי שמבאר את דבריו הכסף משנה [ובעקבות כך גם בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קכא, ב)], היא שגם לדעת רבי יוחנן המניעה לתת את הגט היא רק מדרבנן, ואילו מן התורה הוא אינו נחשב שוטה גמור, מן הטעם שאמר ריש לקיש, ששוטה שאנו יכולים לרפאותו לא יכול להיחשב שוטה גמור.

[6] עיינו ט”ז, פרי חדש, ערוך השלחן ומשנה ברורה שם.

[7] ערוך השלחן שם ס”ק י”ב.


Rabbi Yossi Sprung

Rabbi Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.