האם מותר לרופאים לשבות לשם שיפור שכרם?

פרשת וארא תשפ”א

ההתמודדות עם מגפת הקורונה העמיסה עול כבד על בתי החולים בכל העולם. מעבר לצורך בתגבור הצוותים הרפואיים בכדי לתת מענה לריבוי החולים בהשוואה לשנים כתיקונן, נדרשו בתי החולים לבניית מערך שלם מן היסוד, הכולל בינוי של מחלקות מיוחדות, חלקן במתחמים ארעיים, רכישה של ציוד מיגון, הכשרה, הסברה ועוד. מערך זה עלה הון רב, ובשבוע האחרון נשמעו קולות בקרב מנהלי בתי חולים בישראל על משבר כלכלי חמור שבתי החולים נקלעו אליו, עד כדי איום בשביתה חלקית של בתי החולים, ומעבר למתכונת חירום, עד להיענות ממשלתית לחילוץ בתי החולים ממצוקתם הכספית באמצעות תמיכה מיוחדת שנאמדת במיליארדי שקלים.

שביתות הן אמצעי מקובל של התארגנויות עובדים בישראל בכל תחומי המשק. איגודים מקצועיים כמו ארגוני מורים, עובדי נמל או חברות ציבוריות גדולות אחרות מודעים לכוח הרב שבידיהם כאשר הם מאיימים בהשבתת המשק, וממנפים את החשש מההפסדים הכלכליים הכבדים ששביתה כזאת גורמת, בכדי לכופף את ידה של הממשלה לכניעה לדרישותיהם. אך בעוד ובתחומים מסחריים וציבוריים אחרים הדבר מתקבל כצעד לגיטימי, גם אם כוחני, הרי שבתחומים כמו רפואה, שיטור או שירותי הצלה (כמו מכבי האש) הציבור מקבל צעדים כאלה בתחושות מעורבות ומתקיים דיון ער האם לבעלי מקצוע זה קיימת זכות השביתה או לא.

דיון כזה התקיים בכמה מקרים בהם הכריזו איגודי רופאים על שביתה, ובפרט בשביתה ארוכה ומקיפה שהתקיימה בשנת 1983. במהלך השביתה שנמשכה ארבעה חודשים, בהם צומצמו מאוד הצוותים הרפואיים בבתי החולים, וכלל הרפואה הציבורית במדינת ישראל נפגע מאוד, התייחסו כמה מגדולי ופוסקי הדור דאז ללגיטימיות של שביתה כזאת. את דבריהם, ואת העקרונות ההלכתיים השייכים בנידון, נסקור כאן בקצרה.

ראשית יש לבאר, כי להלכה מותר לרופאים ליטול שכר. הארכנו בכך במספר הזדמנויות, וכאן אין המקום להאריך בזה, אלא בקצרה. למרות שרפואה מצוה היא, ועל מצוות אין ליטול שכר, כתב הרמב”ן (תורת האדם ענין הסכנה) על פי דברי הגמרא בבכורות (כט, א) שישנו הבדל בין שכר על הטיפול עצמו, שאסור ליטול עליו שכר, לבין שכר בטלה וטרחא, שעליו מותר לדרוש ולקבל שכר. כך נפסק בשולחן ערוך (יו”ד סימן שלו, ב). ויש בפוסקים שהתחשבו גם בדברי תוספות הרא”ש (ברכות ס, א) שביאר שמה שדרש רבי ישמעאל מן הפסוק “ורפוא ירפא” שניתנה רשות לרופא לרפאות, כוונתו לכך שמותר לו ליטול שכר על הרפואה ואינו כשאר עוסק במצוה, כאשר הטעם לכך הוא שעל ידי שנוטל שכר יטפל בחולים טוב יותר (ועיין עוד להלן). הצדקה למנהג הרופאים בימינו שמשתכרים הרבה יותר מאשר שכר בטלה, ניתנה בדברי הפוסקים מכמה טעמים. עיין אגרות משה (יו”ד ח”ד סימן נב), ונשמת אברהם (יו”ד סימן שלו).

כיצד התייחסו הפוסקים לשביתת הרופאים בכדי לשפר את שכרם?

ביום י’ בסיון תשמ”ג התקבל בהנהלת בית החולים שערי צדק מכתבם של הג”ר יצחק יעקב וייס, ראב”ד העדה החרדית, ושל הג”ר שלמה זלמן אויערבאך, זכר צדיקים לברכה. במכתב שהופץ על ידי בית החולים בקרב הרופאים, נכתב[1]:

“לכבוד הנהלת בית החולים שערי צדק ורופאיה הי”ו,

היות ושמענו כי יש רופאים שנטשו את עבודתם בבית החולים ועזבו את חוליהם, ומצב נוכחות הרופאים בבית החולים היא אפילו למטה מן הרגיל ביום שבת קודש, ואשר הוא לכל הפחות הנצרך להצלת נפשות ופקוח נפש המותר אפילו בשבת קודש, ועל פי הלכה המפורשת בשלחן ערוך (יו”ד סי’ של”ו סעיף א’) “הרופא המונע עצמו לרפאות הרי זה שופך דמים”, לכן החיוב מוטל עליכם להשתדל שתהיה נוכחות הרופאים בבית החולים לא פחות מאשר ביום שבת קודש. ועל כל הרופאים החיוב לקיים את האמור לעיל. אבקשכם להעביר הוראתנו זו לכל רופאי בית החולים”.

מכתב זה נכתב בשיאה של השביתה, כאשר מרבית הרופאים נטשו את בתי החולים. בהמשך השביתה פתחו חלק מהרופאים בשביתת רעב. ביום ח’ בתמוז כתבו הרב וייס והגרש”ז אויערבאך זצ”ל מכתב נוסף, ובו התריעו:

“היות ושמענו כי יש רופאים אשר בדעתם לערוך שביתת רעב, הננו באנו לומר כי על פי התורה אין לאדם רשות לעשות שום פעולה אשר יכולה להביאו לידי נזק אישי כמו הרעבה חלקית כאשר מדובר על זמן ממושך, בשביל תוספת שכר, כפי הנאמר: “אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו” (רמב”ם הל’ חובל ומזיק פ”ה ה”א). ובודאי הרופא העושה כן ומחליש עצמו ולא יוכל לפעול ולרפאות כראוי, בנוסף על הנ”ל יש בזה גם כן משום הדין של: “הרופא המונע עצמו מלרפאות הרי זה שופך דמים” (שו”ע יו”ד סי’ של”ו). החיוב שלא למנוע עצמו מלרפאות הוא גם כשהרופא נדרש לכך מחמת שחבריו עשו שלא כהלכה”.

שבוע לאחר מכן התפרסם מכתב נוסף מאת הרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו זצ”ל, שכתבו במענה “למשלחות הרופאים שפנו לרבנים הראשיים לישראל לדעת פסק הלכה בענין שביתת הרופאים”, כי ככל שדרישתם הייתה למסור את הנושא לידי בוררות מוסכמת, “יש בזה מן הצדק בהפסקת הטיפול בחולים מסוימים”, אבל לאחר שהמעבידים הסכימו לדרישה להעביר את הנושא להכרעת בוררות, “יש איסור חמור לרופאים להפסיק את הטיפול הרפואי לחולים הנזקקים לעזרתם… על כן חייבים כל הרופאים להפסיק שביתתם כולל שביתת הרעב ולחזור לעבודה מיד, ולא יעברו על הלאו “לא תעמוד על דם רעך”.

הרב אליהו בקשי דורון זצ”ל, בספרו שו”ת בנין אב (חלק ג סימן סט) מאריך בבירור הלכתי של שביתת הרופאים. הוא פותח בקביעה שלכל עובד ישנה זכות בסיסית לשבות ולהפסיק ממלאכתו, אם תנאי העבודה אינם תואמים את ציפיותיו, וזאת על פי דברי השו”ע (חו”מ סימן שלג, א) “התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום, חוזר. ואף על פי שקיבל כבר דמי השכירות, ואין בידו לשלם לבעל הבית – יכול לחזור בו, והמעות חוב עליו, שנאמר ‘כי לי בני ישראל עבדים’ – ולא עבדים לעבדים”. כפי שמבאר הרב בקשי דורון בטוב טעם, הסיבה שהשו”ע מביא גם את טעם ההלכה ואינו מסתפק בגוף ההלכה גרידא, היא משום שכוונתו להחריג הלכה זו מכלל הלכות חושן משפט שמבוססות על הסכמים וזכויות משפטיות בין עובד למעביד ובין מוכר ללקוח, ולבטא את העיקרון המוסרי-הלכתי שבבסיס הלכה זו, הקובע כי קיימת לכל עובד זכות לעמוד על חירותו וזכויותיו בכל שלב של העבודה ללא שלמעסיק תהיה מרות עליו למנעו מכך.

עוד מוסיף הרב בקשי דורון, שלגבי רופאים ישנה חשיבות יסודית לכך שיקבלו שכר ראוי ויהיו שבעי רצון ומרוצים משכרם, וזאת על פי דברי הגמרא המכריעה שהחובל בחברו אינו יכול להציע לו רופא בחינם, וזכותו של הנפגע לדרוש לקבל טיפול מרופא שיקבל שכר על עבודתו, משום ש”אסיא במגן – מגן שויא”, כלומר: רופא חינם – שווה חינם. הקשר בין איכות הטיפול לבין השכר מתבאר בדברי הרא”ש (בבא קמא פרק ה) כך:

“גם אם אמר המזיק, יש לי רופא אוהב קרוב שירפאך חינם, יכול הוא לומר, כשאין הרופא מקבל שכר, אין ליבו ומחשבתו מדקדק בעיקר צורך החולה כיון שאינו מצפה לקבל שכר”.

כלומר, גם רופא מומחה אינו עושה את עבודתו נאמנה כאשר אינו מקבל שכר הולם. לכן קיימת חובה ציבורית לשלם לרופאים שכר הולם שיניח את דעתם ויאפשר להם רוגע כלכלי ופניות להתרכז במלאכת הקודש של ריפוי החולים. בודאי שמטעם זה יש לשלול את האפשרות של נתינת צווי ריתוק ממשלתיים להכריח את הרופאים לשוב לעבודתם למרות סכסוך העבודה באשר לשכרם.

זהו טעם לכך שהממשלה חייבת להתייחס ברצינות לדרישות הרופאים, אך האם לרופא עצמו מותר לפתוח בשביתה? האם יש הבדל בינו לבין עובדים בתחומים אחרים, שמותר להם לשבות?

בפשטות, אין כל מקום להתיר שביתה כאשר היא פוגעת בחולים. אך כאן יתכן לדון הבדל בין שתי החובות של הרופא להצלת נפשות. כידוע, בגמרא בסנהדרין (עג, א) הובאו שני מקורות לחיוב זה, האחד מתוקף מצוות השבת אבידה, הכוללת גם את “השבת גופו”, והשני, “לא תעמוד על דם רעך”.

מצות השבת גופו, בדומה למצות השבת אבידת ממון, אינה מחייבת את האדם להוציא הוצאות או להפסיד ממון, אך מצות “לא תעמוד על דם רעך מחייבת אותו גם בכך. לכאורה, רק מתוקף מצות “לא תעמוד על דם רעך” ניתן לחייב את הרופא לטפל בחולים כאשר זכויותיו הכלכליות נפגעות (ואם ימנע מהטיפול באמצעות שביתה יוכל לשפר את תנאי שכרו), אך לא מטעם מצות “השבת גופו”.[2]

ואכן, בשולחן ערוך (יו”ד סי’ של”ו), הטעם לכך שאסור לרופא להימנע מלהעניק טיפול רפואי מנומקת בכך שהדבר כרוך בפיקוח נפש, ולכן “ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים”.

לפי זה, יתקיים הבדל בין חולים שנמצאים במצב של פיקוח נפש, לבין חולים שאינם נמצאים במצב זה. נראה, שזהו הבסיס לפסקיהם של הרב וייס והרב אויערבאך זצ”ל שקבעו כי אי אפשר למנוע מהרופאים להשבית את בית החולים חלקית ולהעביר את הפעילות למתכונת שבת, הוי אומר טיפול בחולים שיש בהם סכנה והשגחה על מניעת התדרדרות של חולים למצב זה, אבל טיפול שגרתי בחולים שאינם נמצאים במצב סכנה אינו מחייב את הרופאים כשאינם מקבלים שכר הולם.

במהלך הדיון על המוסריות של שביתת רופאים נשמעה טענה מפי גורמים רפואיים, שיש להצדיק את השביתה בכך שלמרות הפגיעה בטיפול בחולים במהלך השביתה, מכל מקום תוצאות השביתה יביאו לשיפור באיכות הטיפול לאחר שהממשלה תיענה לדרישות הרופאים ותשפר את תנאי העסקתם, כך שחולים רבים יותר יקבלו טיפול איכותי יותר. כמובן שמבחינה הלכתית דין טענה זו להידחות על הסף, גם אילו עובדתית נתייחס אליה כמדויקת, מאחר שהלכה גדולה בהלכות פיקוח נפש היא ש”אין דוחים נפש מפני נפש”. אין כל הצדקה לפגוע בהצלת נפשו של חולה נמצא לפנינו, אף במטרה להציל את חייהם של חולים רבים יותר בהמשך.

[1] מכתב זה והמכתב הבא מופיעים בספר שולחן שלמה, ערכי רפואה, חלק א עמ’ צג.

[2] יש לציין כי אם היה הרופא חייב לעסוק ברפואה מצד כל מצוה אחרת, לא היתה עומדת לו הזכות לשבות מדין “פועל חוזר אפילו בחצי היום”, שכן כאמור הטעם לזכות זו היא מטעם “עבדי הם ולא עבדים לעבדים”, ששייך רק בזכויותיו כלפי המעסיק שלו ולא כאשר הוא מצווה כעבד ה’ לעסוק במצוה. רק כשמדובר על מצוות השבת אבידה שמעיקרה אינה מחייבת הפסד ממון הדבר כן. עדיין יש להתבונן האם בכל מקרה שבו רופא נוטש את עמדתו בבית החולים יש להתייחס לכך כ”דבר האבד”, שבו לפי ההלכה אין הפועל זכאי לחזור בו בחצי היום. בכל מקרה לכאורה זכותם לקבל חולים במרפאה פרטית ואינם מחויבים לתת טיפול בבית החולים, וכן זכותם לדרוש מכל חולה תשלום הוגן באופן פרטי.