טומאת כהנים בהחזרת והשתלת איברים

פרשת כי תבוא תש”פ

בשבועות הקרובים נעסוק בעז”ה בסוגיות הלכתיות הקשורות בהלכות טומאת כהנים. סוגיות אלו נוגעות הן לרופאים כהנים, והן למטופלים כהנים, ורלוונטיות למספר פרוצדורות רפואיות נפוצות. השבוע נדון בהלכות טומאת איברים.

כידוע, אחד ממצוות הכהונה הוא האיסור על כהן להיטמא למת. העובר על כך עובר בלא תעשה של “לנפש לא יטמא בעמיו” (ויקרא כא, א) ובעשה של “קדושים יהיו” (שם ו). טומאת מת היא החמורה מכל הטומאות וכוללת איסור על מגע ומשא וכן נאמר בה דין טומאת אוהל, כלומר שהייה של הכהן עם הטומאה באוהל אחד מטמאת את הכהן. הלכות אלו נוהגות אף בימינו שכולנו טמאים, ולכן כהנים נזהרים שלא להיכנס לבית החולים בשעה שיש שם מת, וכן שלא לפקוד קברות.

חלק נוסף בהלכה זו איננו ידוע דיו. על פי הדין, לא רק מת מטמא, אלא גם איבר שהוצא מן החי מטמא. מקור דין זה במשנה בנזיר (מט, ב), ובגמרא (שם נג, ב) דרשו כן מן הפסוק “וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת”, ודרשו חז”ל “‘בחלל’ – זה איבר הנחלל מן החי, ויש בו בשר כדי להעלות ארוכה.[1]

וכך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שסט, א):

“הכהן מוזהר שלא ליטמא במת, ולא לכל טומאות הפורשות ממנו, ולא לגולל, ולא לדופק, ולא לאבר מן החי שאין בו כדי להעלות ארוכה אם היה מחובר”.

ככלל, בהלכה, למרות שאיבר מגוף האדם אינו נחשב בפני עצמו בעוד האדם בחיים, מכל מקום לגבי דינים שונים יש דעות הסוברות שיש להתחשב בו כעומד בפני עצמו, למשל לגבי דין קבורה, שאף שכלל הגוף בחיים, איבר שניתק ממנו נחשב כמת וחייבים לקוברו. אך גם הדעות הסוברות שאין חיוב קבורה לאיבר, מודים שהמנהג הוא לקוברו, והוא מן הטעם שלגבי איסור טומאת כהנים גם איבר מן החי מטמא, ולכן בכדי להציל את הכהנים מן הטומאה, נהגו לקבור את האיבר שנחתך, כפי שמבואר בכתובות (כ, ב) שהיה מקום מיוחד שבו נהגו נשים לקבור את נפליהם ובעלי שחין את זרועותיהם. 

חמורה טומאת אבר מן החי מטומאת מת בכך שבטומאת מת מותר לכהן להיטמא לשבעה קרובים, אבל לא לאבריהם מן החי, כפי שדרשו חז”ל את הכתוב “לה יטמא” (ויקרא כא, ג) – ואינו נטמא על אבריה (נזיר מג, ב). וכך נפסק בשו”ע (יו”ד שעג, ט).

היחס של איבר שנחתך מגוף האדם כ”מת”, עורר שאלה מרתקת: האם גם כאשר האיבר שנחתך הוא של הכהן עצמו יהיה לו אסור להיטמא לו? זו איננה סתם כך שאלה תיאורטית, אלא מעשית ביותר: באיברים מסויימים, כמו אצבעות, ניתן לבצע טיפול מהיר להחזרת איבר שנכרת מן הגוף. האם הדבר מותר (אצבע היא איבר מרמ”ח איברי האדם שמטמאים מן התורה, עיין משנה אהלות פרק א משנה ח)?

וכך מצינו בנודע ביהודה (תנינא סימן רט):

“מכתבו קבלתי. ועל דבר שאלתו: כהן שנחתכו רגליו, ויש עליהם בשר באופן שמטמאים, אם הכהן רשאי להחזיקם אצלו שהוא נושא אותם להראות אשר נעשה בו למען יכמרו רחמים עליו.

לא ידעתי בזה ספק, שבודאי אסור לו, כמפורש בנזיר דף מ”ג ע”ב שאין הכהן מיטמא לאבר מן החי של אביו, ומהי תיתי יטמא לאבר של עצמו. ואמת שראיתי שהכסף משנה (בפ”ב מהל’ אבל הל’ ט”ו) שכתב הרמב”ם נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר ‘לאביו’, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, וכן שאר הקרובים, וכתב הכ”מ, ונשאר לדקדק בדברי רבינו שכתב וכן שאר הקרובים, דהא כ”ש הוא, ואיך כתבו בלשון וכן. ודוחק לומר דסד”א שיהיה שום מיעוט באביו דוקא וגזירת הכתוב הוא קמ”ל עכ”ל הכ”מ. הרי שהיה סד”א להתיר בשאר קרובים. אמנם הא ליתא, חדא שהכ”מ בעצמו כתב שהוא דוחק, ועוד שהרי אין זה אלא סלקא דעתך והרי באמת קמ”ל הרמב”ם שאין חילוק, ועוד דכל זה לענין קבורת המת שיש מצוה בקרובים וגילה הכתוב כשהוא חסר לא יטמא לקבורתו היה מקום לומר שדוקא באביו גילה והוצרך הרמב”ם להודיע שאין חילוק, אבל באבר מן החי שאין שם מצוה של קבורה ומה שקוברין האברים הוא להציל מן הטומאה, פשיטא שאין שום היתר כלל. ואברי עצמו ואברי איש זר דין אחד להם שאין הכהן רשאי ליטמא להם. דברי הד”ש”.

כלומר, הנודע ביהודה איננו רואה שום חילוק בין איברי אדם אחר לאיברי הכהן עצמו.

הנודע ביהודה עוסק בשאלה האם מותר לכהן להיטמא לאיבר הקטוע למטרה שאינה רפואית (הוא מעוניין בהחזקתה בכדי שירחמו עליו). כשמדובר על החזרת האיבר, כתבו כמה מגדולי הפוסקים לדון בזה להיתר, בין כשמדובר על החזרת האיבר לכהן עצמו, ובין כשמדובר ברופא כהן שנדרש להחזיר איבר קטוע לאדם.

השיקול הראשון בנידון זה, הוא המעמד של “סכנת איבר”, כלומר מצב רפואי שבו איבר מסויים נמצא בסכנה קיומית, אך אין פיקוח נפש גמור בכך. הנחת היסוד היא שטומאת כהנים כמו כל התורה נדחה מפני פיקוח נפש. מלבד הסברא שבדבר, שכן אין טעם ברור לחלק בין טומאת כהנים לבין שאר המצוות, ניתן להביא לכך מקור מדברי התוספות בבבא מציעא (קיב, ב ד”ה אמר ליה) שם פירשו התוספות שאליהו שהיה כהן התיר לעצמו להיטמא לבן האלמנה משום שהיה ברור לו שיחייהו “לכך היה מותר משום פיקוח נפש”. לפי זה, שאלתנו תלויה בהגדרת “סכנת איבר”, האם יש לה דין של פיקוח נפש או לא.

שאלה זו נתונה במחלוקת גדולה בין הפוסקים. בגמרא (עבודה זרה כח, ב) מצינו:

“אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה (=נפוחה) – מותר לכוחלה (=למרוח משחה) בשבת. סבור מיניה: הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול, אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים לא (סברו השומעים שהתיר רק להשתמש בתרופה, כלומר לעבור על איסור מדרבנן, אבל לא להכין בשבת את התרופה – דבר הכרוך באיסור מן התורה, והטעם לכך הוא שכל הסכנה היא לעיוורון בלבד (רש”י), ואין סכנת חיים); אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מיפרשא מיניה דרב יהודה: אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים – מותר (=עד שאמר רבי יעקב שרב יהודה (שהיה מוסר שמועותיו המרכזי של רב, בעל ההלכה) ביאר לו שכוונת רב היא להתיר גם איסורים מן התורה, מפני שהדבר נחשב סכנת נפשות).

הראשונים נחלקו האם יש לדקדק מדברי הגמרא שדווקא משום שסכנת עיוורון נחשבת סכנה לכל הגוף מותר לחלל את השבת, אבל עצם העיוורון, שהוא סכנת איבר, לא היה מתיר לחלל את השבת אם לא היתה בכך סכנה כללית, או שכוונת הגמרא איננה שהעיוורון מלמד על סכנה לכל הגוף אלא שאכן סכנת האיבר, העיוורון עצמו, נחשבת פיקוח נפש. עיין רש”י ותוספות שם, וכן בתוספות במסכת סוכה (כו, א), שם נאמר שהחולה בעיניו פטור מן הסוכה, ופירשו התוספות שאף שאין בזה סכנה, מכל מקום הרי מבואר בסוגיה בעבודה זרה שסכנת איבר נחשבת סכנת נפשות, וזאת על פי מהלכו של רבינו תם שגם סכנה לאיבר אחד נחשבת סכנת נפשות.

ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכח, ט) נפסק שעל סכנת עין מחללין את השבת, ושם סעיף יז נפסק שסכנת איבר סתם אינה נחשבת פיקוח נפש. עם זאת, ידועים דברי הש”ך ביורה דעה (סימן קנז, ג) שכתב על מה שמבואר שם ברמ”א שאדם חייב לתת כל ממונו כדי לא לעבור על איסור, שיש לעיין בסכנת איבר אם לדמותה להוצאת ממון או לפיקוח נפש. האחרונים תמהו על דבריו, שהרי בשו”ע באורח חיים, שהוא מציין בעצמו, מבואר שאין לחלל את השבת עבור זה. יש שכתבו שכוונתו לאופן שמכריחים אותו לכך, שאז נידון כאנוס כמו בכופין אותו להריגה, אבל כשמתרפא מעצמו אין לסכנת איבר מעמד של פיקוח נפש. לענייננו חשובים במיוחד דבריו של הפרי מגדים (או”ח סימן שכח משב”ז אות ז) שכתב שרק לגבי שבת אין סכנת איבר נחשבת כפיקוח נפש, אבל לשאר איסורים, בין באנסוהו ובין בכדי להתרפאות, מותר לעבור על איסור כדי לעשות כן. כמה אחרונים כתבו גם כן כדבריו.

השאלה האם מותר לכהן להיטמא לצורך רפואי זה תלויה בתירוצים אלה. לפי החילוק הראשון, כיון שאין כאן אונס אלא בא להתרפאות הדבר אסור. לפי החילוק השני, מאחר שלא באיסורי שבת עסקינן, הדבר מותר.

אך באגרות משה (יורה דעה חלק א סימן ר”ל) ובציץ אליעזר (חלק יד סימן צ וחלק י”ד סימן עח) כתבו להתיר את הדבר בתנאים מסויימים גם בלי טעם זה, מאחר שדרך הטיפול בהחזרת איבר שנקטע אינה בהדבקה חיצונית, אלא “שחותכין את העור והבשר, ושם בנקב שנעשה בתוך הרגל מבפנים מדביקים את בשר המת”, ובמצב זה המקום מבפנים נחשב בית הסתרים שאינו מטמא בנגיעתו שם.

זהו פיתרון לטומאת מגע בלבד, משום שרק מגע בית הסתרים אינו מטמא, אבל במשא עדיין הוא מטמא, ולכן כותב האגרות משה להקפיד שלא להזיז את האיבר הקטוע עד לאחר גמר התפירות, שאז יינצל מטומאת משא עד גמר התפירות, ולאחר התפירות כבר ייחשב “טומאה בלועה”. כאן מחדש הרב פיינשטיין חידוש גדול, שלמרות שלמעשה האיבר אינו בלוע בגוף אחרי התפירות, מכל מקום יסוד הטעם שדבר בלוע אינו מטמא שייך גם בזה, שמה שבלוע אינו מטמא הוא משום שבטל לגוף, ותפירה של איבר שונעדה להחזירו לחיים כחלק מן הגוף בודאי בטלה אל הגוף (ואף לפני שבפועל התעורר לחיים).

ומכל מקום דבר פשוט הוא שלאחר שהאיבר נקלט חזרה בגוף, בין אם היה שייך לגוף זה ובין בהשתלת איברים, הוא בטל אל הגוף ולא שייך בו כלל דיני טומאה, כך שמותר לכהן להיות במגע עם אדם שהושתלו בו איברים.

[1] עוד מבואר שם שיש הבדל בזה בין אם יש בו בשר שבחי ראוי להעלות ארוכה או לא, אמנם גם בלי זה יש איסור מדרבנן. עיין רמב”ם הלכות טומאת מת פרק ב הלכה ג ופרק ג הלכה ג.