התעמלות, הליכה ועיסוי בשבת – מה מותר ומה אסור?

בימינו, עם העלייה במודעות לחשיבות השמירה על הכושר הגופני, מקובל ביותר לבצע תרגילי התעמלות שונים במסגרת הביתית כדבר שבשגרה. פעולות אלו עשויות לכלול התעמלות מכשירים, תרגילי מתיחה, יוגה, וכן יציאה להליכה ספורטיבית או לריצה. רבים מקפידים לבצע פעולות אלו מדי יום, ומעוניינים לבצעם גם בשבת.

כמו כן, מחלימים ממגוון מחלות או טראומות חייבים בהוראת הרופא לבצע תרגילים פיזיותראפיים באופן קבוע ויומיומי.

בנוסף, כיום נפוץ יותר לבצע גם בבית עיסויים שונים – עיסויים לגב, לצוואר או לידיים, וכן טיפולים מתחום הרפואה האלטרנטיבית שכרוכים במגע, כגון עיסוי רפלקסולוגי, מוח אחד, ופרקטיקות נוספות.

על כל אלו יש לברר את ההלכה בדבר המותר והאסור מהן בשבת.

שנינו בשבת (קמז, א): “סכין וממשמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגררין”.

בפירוש “מתעמלין” נחלקו הראשונים. רש”י (שם) כתב שהכוונה היא לשפשוף בכח, וסיבת האיסור היא מפני שזהו “עובדין דחול”. אמנם הרמב”ם, אף שבפירוש המשנה כתב כמו רש”י, בהלכותיו (הלכות שבת פרק כא הלכה כח) כתב:

“ואין מתעמלים בשבת… שדורסים על גופו בכח עד שיגיע ויזיע… שאסור לייגע עצמו כדי שיזיע בשבת, מפני שהיא רפואה”.

כלומר, דעת הרמב”ם שהתעמלות היא פעילות גופנית שמטרתה להזיע, והיא אסורה משום רפואה.

בשולחן ערוך (סימן שכז, ב) נפסק:

“סכין וממשמשין להנאתו על ידי שינוי… ולא ימשמש בכח אלא בריפיון ידיים”.

כלומר – כדעת רש”י. בטור אף ציין במפורש שהטעם לדין זה הוא משום עובדין דחול, ובעקבותיו כתב כן המשנה ברורה (ס”ק ז’).

עם זאת, גם דינו של הרמב”ם נפסק בשו”ע בסימן שכ”ח (סעיף מב):

“אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף בכח כדי שיגע ויזיע”.

ובטור שם כתב על הלכה זו את הטעם של רפואה, וזהו כדברי הרמב”ם.

למרות שגם שיטת רש”י נפסקה להלכה וגם שיטת הרמב”ם נפסקה להלכה, דנו הפוסקים (עיין מגן אברהם (סימן שכ”ח ס”ק מ”ו) ואליה רבה (סימן שכז ס”ק ג’)) בהבדל להלכה בין השיטות. בבסיס הדברים נמצאים דברי שלטי הגיבורים שכתב שלדעת רש”י מותר לשפשף את הידיים רק בנחת להנאה אבל לא בכח, ולדעת הרמב”ם מותר גם בכח – כל עוד אינו בא לידי זיעה. אלא שהוא מסתפק כיצד הדין בשפשוף שעושים “ליגיעי כח, שהוא כדי להשיב כוחן אליהן ולבטל מהן עיפותם, דקצת דמי לרפואה, אם הם אסורין”. כפי שהוא מבאר, כוונתו בספק זה היא לשפשוף בכח, ואכן לשיטת רש”י שאפילו לשם תענוג אסור, פשיטא שבמקרה זה שיש בו גם קצת רפואה יהיה אסור, וספיקו אינו אלא לשיטת הרמב”ם, משום שיש לדון אם יש להחשיב פעולה זו כפעולה לשם תענוג או לשם רפואה.

מבואר מדבריו שלדעת הרמב”ם התעמלות בכח מותרת כל עוד אינו יכול להזיע בה. בביאור הלכה (סימן שכח, מב, וכן במשנ”ב סי’ שכז, ז) מדייק יותר את השיטות, ומבאר שהחילוק אינו בין פעולה שאפשר או שאי אפשר להזיע בה, אלא בין פעולה שכוונתו היא לשם זיעה, לפעולה שאין כוונתו לשם זיעה – אף אם באופן טבעי יזיע ממנה. זאת לדעת הרמב”ם, אבל לדעת רש”י האיסור אינו קשור לזיעה אלא לעובדין דחול, ולכן אין האיסור תלוי בזיעה או בכוונה להזיע.

מתוך כך שמבואר שיש מחלוקת בין רש”י להרמב”ם מתקשה הביאור הלכה בפסקי השו”ע, שבסימן שכז פסק שאסור לשפשף בכח אף על פי שאין כוונתו להזיע, ובסימן שכח פסק כהרמב”ם. למעשה הוא כותב להכריע כדעת האליה רבה לפסוק כהרמב”ם.

לעומת זאת, דעת הב”ח (סימן שכח) שלא נחלקו הרמב”ם ורש”י לדינא, והתעמלות בכח לעולם אסורה, וכן כל התעמלות לשם רפואה, וכ”כ המחצית השקל בסימן שכח בדעת השו”ע, ויותר מזה מבואר בשו”ע הרב (שכח, מ”ז) שבדבריו נראה שמאחד את פירושי רש”י והרמב”ם וכותב שאסור לשפשף בכח אפילו לתענוג וכל שכן כדי שייגע ויזיע.

[יתכן לחדש שכוונתו לומר שגם לדעת הרמב”ם האיסור אינו משום רפואה ממש אלא הכוונה שנאסר לעשות פעולות שהן “מדרכי הרפואה” והטעם הוא משום עובדין דחול].

האור לציון (חלק ב פרק לו, יב) פוסק, על סמך דברי הביאור הלכה, שיש להתיר להתעמל בשבת עם בעזרת כלים כמו משקולות וכדומה, ולבצע טיפולי התעמלות ופיזיותרפיה, כל עוד אין כוונתו להזיע בהם. [עוד שם (תשובה יא) הוא מתיר גם לעשות מסאג’ים (=massage) בשבת, מטעם שכל רפואה שאין בה אוכל או משקה לא אסרוה חכמים (כמבואר בפוסקים בסימן שו, ז, ע”ש משנ”ב ס”ק לו), ועיין להלן].

אמנם יש לעיין בדבריו, ראשית שהרי מצינו בפוסקים שנקטו שרש”י והרמב”ם לא נחלקו ויש להחמיר בשני האופנים, וכך כתב הציץ אליעזר (חלק ו סימן ד) שמשמע מלשון הבית יוסף בסימן שכח (ומכח זה אכן אסר כל התעמלות אף אם אינו מתכוון להזיע). ושנית, שיתכן שעד כאן לא כתב הביאור הלכה שנסמך על האליה רבה אלא בהתעמלות שהיא לשם תענוג, שאז אף על פי שיש בכך רפואה שהרי מזיע, מותר – משום שלא התכוון לכך, אבל התעמלות שמעיקרא עניינה הוא רפואה, ודרכה שהזיעה היא חלק מהרפואה, איך ניתן להתיר מטעם שלא התכוון להזיע, הלא זהו תכלית מה שעושה. ומה לי אם הרפואה היא בזיעה גרידא, או בעצם הפעולה, ובפרט שמן הסתם עיקר התועלת הרפואית בזיעה היא מה שבשרו מתחמם ומזיע, וזה תכלית בפעולה גם כשאינו מתכוון להזיע, שחמם ולהרפות את השרירים, ובדרך כלל הכוונה היא גם לזיעה ממש, בכדי לסלק רעלים וכדומה.

[ומה שכתב להוכיח מסימן שו שכל רפואה שאין בה מאכל ומשקה לא אסרוה חכמים, כבר דחו את דבריו, שברפואה שיש בה עקרונית תרופות במאכל ומשקה, וכעת רוצה לעשות לה תחליף על ידי פעולות שאינן כרוכות במאכל ומשקה, הדבר אסור מכלל האיסור של רפואה וגזירת שחיקת סממנים שייכת בה (עיין ט”ז סימן שכח, כח)].

ויש לבאר עוד את מה שרמזנו לעיל שנראה מתוך דברי שולחן ערוך הרב, שגם כוונת הרמב”ם אינה לרפואה ממש אלא לעובדין דחול, שבאמת מצד עיקר איסור רפואה בשבת שהיא מטעם גזירת שחיקת סממנים אכן אין לאסור רפואה שאין בה מאכל או משקה, וכוונתו שיש לאסור משום רפואה היא מצד עובדין דחול, שענייני הרפואה בכללותם נחשבים כמעשה חול שאסרו חכמים בשבת, וכמשמעות דברי הרמב”ם (שם הלכה כח) שכתב לאסור לסוך ולמשמש בני מעיים בשבת אלא אם כן יעשה שלא כדרך שהוא עושה בחול, והיינו שהמשמוש אסור גם לדעתו מטעם עובדין דחול, ומאחר שכך פשוט כמו שכתב השו”ע הרב, שכל שכן באופן שעושה שייגע ויזיע, וגם זה נאסר מאותו הטעם.

להלכה כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק לד, כב) לאסור, וכן כתבו עוד פוסקים. לכן, אסור לעשות בשבת את שתי הפעולות, בין פעולה של שפשוף בכח לשם תענוג, אף על פי שאינו מזיע מחמתה (כמו מסאג’), וכל שכן אם מזיע מחמתה (כמו הרמת משקולות), ובין פעולה שאינה בכח אבל יש בה תכלית של רפואה (כמו עיסוי רפלקסולוגי בכפות הרגליים, יוגה, וכל כיוצא בזה).

אמנם אם עושה זאת בשינוי מדרך שעושין כן בחול, אזי אם כוונתו לתענוג בעלמא הדבר מותר, שהרי אין כאן עובדין דחול, ולדוגמא, במאסג’ שהדרך שקודם העיסוי סכים את הגוף בשמן, מותר אם אינו סך שמן.

וכל זה כשעושה שלא בכח, אבל כשעושה בכח (אלא שאינו מתכוון לבוא לידי זיעה) הוא נכנס למחלוקת הפוסקים, וכאמור בזה המשנ”ב מצדד להקל, אבל רבים בפוסקים כתבו להחמיר בזה.

ולכן עדיף שלא להקל בזה אלא אם כן הדבר נועד לחיזוק השרירים, כגון תרגילי נשימה ודיבור ופיזיותרפיה לשיקום ממחלת שרירים, שאין דרך לעשותם באמצעות תרופות של מאכל ומשקה (שאם לא כן הדבר אסור משום שחיקת סממנים), שאז הסומך על דעת המשנ”ב בזה יש לו על מי שיסמוך.[1]

ובמקרה שעושה כן לשם רפואה, כגון שיש לו כאבי גב או שרירים, אסור אפילו שלא בכח, אלא אם כן הוא סובל כל כך שהוא בגדר חולה שאין בו סכנה (כלומר שנפל למשכב מחמת כאביו) שאז מאחר שעושה כן בשינוי הדבר מותר.

אמנם לפעמים מקובל שאחד עושה לחברו מעט עיסוי בנחת להנאה בעלמא, שלא בכח, וכן תרגילי מתיחה פשוטים בידיים ובצוואר, ובזה הדבר מותר.

וכשהכוונה אינה כלל לצורך כלשהו אלא לשם פריקת מרץ, כמקובל בקרב בחורים צעירים, הדבר מותר (שלחן שלמה הערה ק”י).[2]

בימינו מקובל מאוד לבצע הליכות לשם שיפור הכושר הגופני, פיתוח סיבולת לב-ריאה והורדת משקל. כתב השו”ע (בסימן ש”א, ב):

“בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו (וכן מותר לטייל)”.

על התוספת של הרמ”א שמתיר “לטייל” כותב ומבאר המשנה ברורה (ס”ק ז):

“אפילו אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה, מכל מקום שרי, כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה; אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה, כיון דמוכחא מילתא, ואסור משום שחיקת סממנין. ויש מחמירין אפילו בטיול אם כונתו להתעמל לרפואה”.

כוונת המשנה ברורה אינה לרפואה גמורה, אלא אפילו לאדם בריא שרוצה לחזק את מזגו וכושרו, כמבואר בדבריו בסימן שכ”ח (ס”ק ק”ל).

לכן, בהליכה מהירה, שמיועדת להזיע בה, ולאמץ את הגוף לשם הורדת משקל או שיפור הכושר הגופני, יש מחמירים ויש מקילים. ובאופן שברור שהליכה זו היא למטרת התעמלות (הדבר ניכר ביותר על ההולכים), הדבר אסור לכל הדעות כמו שכתב המשנ”ב, שהיכן שמוכחא מילתא שעושה כן לרפואה הדבר אסור גם לדעה המקילה. אבל הליכה בנחת, אפילו ארוכה, ואפילו כשיש בה תועלת רפואית ומכוון לכך (ובוודאי כשכוונתו ללכת לאחר הסעודה בכדי להקל על העיכול), אזי אם יש לו תענוג בכך הדבר מותר, ואם אין לו תענוג מכך, יש להימנע מהליכה זו (כמבואר בשו”ע שם סעיף ג’, ועיין אגרות משה חלק ה סימן יח).

---

[1] ישנם מקרים שאדם צריך לבצע תרגילים באופן יומיומי, אף שכעת אינו בגדר חולה שאין בו סכנה, מכל מקום כיון שהימנעות מטיפול עלולה לדרדר את מצבו, יכול לעשות בשבת טיפולים אלה ואפילו בכח, ועדיף בשינוי (פסקי תשובות שכח, סט).

[2] ויש מחמירים שלא להשתמש במכשירים כגון משקולות, משום זילות השבת. התעמלות בוקר, יש מתירים משום שאינה אלא להתרעננות (שלחן שלמה שם) ויש אוסרים, משום שאינה לשם פריקת מרץ אלא למטרה בריאותית (אבני ישפה ח”ב סימן לג בשם הגרי”ש אלישיב וחוט שני חלק ד פרק פט סעיף נ”א, הובאו בפס”ת שם.