האם לרופא מותר לנוח?

פרשת כי תצא תשע״ח

לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ:

וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ      אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ:  

וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֘ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכָל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם:

 (דברים כב א-ג)

כידוע, העיסוק ברפואה איננו רק רשות, כפי שמשתמע מהביטוי המפורסם “ניתנה רשות לרופא לרפא”, אלא יש בכך מצווה גדולה. במקרים של פיקוח נפש, קיימת מצוות “לא תעמוד על דם רעך”. חז”ל, במסכת סנהדרין (עג, א) למדו כי יש בכך גם מצווה של השבת אבידה, אבידת גופו.

מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: “לא תעמוד על דם רעך”. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא! [הרי ישנו מקור אחר לכך!] “אבדת גופו מניין – תלמוד לומר “והשבותו לו”! אי מהתם, הוה אמינא הני מילי בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קא משמע לן [מצד הדין של השבת גופו לא היינו מחייבים את המציל לטרוח ולהוציא ממון להצלת נפשות. כעת שאנו למדים מן הפסוק של “לא תעמוד על דם רעך – אנו יודעים כי גם זה בכלל החיוב][1].

הפוסקים דנים בכמה הבדלים נוספים שישנם בין החיובים. אחד ההבדלים נוגע בשאלה האם ישנה חובה להציל את נפשו של אדם שמאבד עצמו לדעת. המנחת חינוך (מצוה רלז בקומץ למנחה) מחדש, כי מצד הדין של השבת אבדה אין חיוב להצילו, בדומה להשבת ממון שאינה מחויבת במקרה שהאדם מאבד את ממונו מדעתו. [הפוסקים חולקים עליו מכמה טעמים. המרכזי שבהם הוא שבניגוד לממון, אין לאדם בעלות על גופו, כך שאינו מוסמך לאבדו מדעתו. אין כאן מקום להאריך בכך. עיין לדוגמה אגרות משה או”ח סי’ קכז, יו”ד ח”ב קעד, ג וח”ג ס”ס צ]. לעומת זאת, החיוב של “לא תעמוד על דם רעך” יחייב את המציל לנקוט פעולת הצלה גם במקרה כזה, שהרי נפש יהודית נמצאת סוף סוף בסכנה.

עוד כתבו הפוסקים (מדגיש זאת מרן הגרי”ש אלישיב (במאמרו בקובץ תשובות חלק א סימן קכד), כי הבדל מרכזי בין החיוב של “לא תעמוד על דם רעך”, לחיוב של “השבת גופו”, הוא, שחיוב “לא תעמוד על דם רעך”, מתייחס אך ורק למצבים בהם ישנה סכנת נפשות, והחובה היא הצלת הנפש, כפי שמשתקף במקרים שהביא הרמב”ם ובלשון הגמרא, אבל מצוות “והשבותו לו”, קשורה לכל מצב של חולי או הפסד רפואי שהם בבחינת אבידה לגופו של האדם, בדומה להשבת ממון, שאינה מחייבת רק כאשר כל ממונו של האדם עומד לאיבוד אלא אף מקצתו.

לפי זה, רוב העיסוק היומיומי של הרופא מזכה אותו במצוות “השבת גופו”. מעניין לדון בכמה עיסוקים רפואיים שיתכן ואינם נחשבים כמצווה של “השבת גופו”, כמו פלסטיקה אסטטית. הנחת היסוד ביחס לכך היא שהחובה להשבת גופו, בדומה להשבת אבידה בממון, אינה שייכת אלא במצב המוגדר כ”אבידה”, כלומר הפסד וגריעות של מצב רפואי של האדם, או מצב רפואי לא תקין, אפילו יהיה מולד. אך טיפול רפואי שנועד להשביח את מצבו של האדם מבחינה חברתית, ואיננו נצרך מבחינה רפואית גרידא, על אף שהוא עשוי להיחשב גמילות חסדים, איננו בגדר “השבת אבידה”, ויתכן שהעיסוק בו אינו נחשב למצווה. לכך יכולה להיות השפעה על מעמדו של הרופא בשעת עיסוקו בכך, כ”עוסק במצווה”, הפטור מקיומן של מצוות אחרות. בעוד והרופא העוסק במלאכתו נחשב כעוסק במצווה, יתכן שמקצועות רפואיים כאלה אינם נחשבים כ”עוסק במצווה”, וכפי שכתבנו. 

בהקשר זה של “עוסק במצווה”, חשוב להדגיש כי העובדה שהרופא אינו פועל בחינם אלא מקבל את שכרו מן הקופה הציבורית או באופן פרטי איננה מבטלת את המשמעות של קיום המצווה. בביאור הלכה (אורח חיים סימן לח) כתב בהקשר זה לחלק באופן יסודי בין פעולות שאינן מוגדרות מיסודן כמעשה מצווה, כמו מכירת תפילין, שרק כאשר הן נעשות מתוך כוונה למצווה (למשל – לאפשר ללקוח לקיים מצווה) ייחשב העוסק בהן כ”עוסק במצווה”, לבין פעולות שהן ביסודן מעשי מצווה מובהקות, שאז לכוונת האדם אין כל משמעות, ואפילו עיקר כוונתו היא להשתכר – הוא נחשב עוסק במצווה.

מעמדו של הרופא כמקיים מצוות “השבת גופו” מעורר דיונים רבים ומשמעותיים שלא נוכל להיכנס אליהם במסגרת המצומצמת של מאמר זה. להלן ננסה לברר נקודה מעניינת, שרופאים רבים מתלבטים בה: מהי חובתו של הרופא בשעות המנוחה והפנאי שלו? האם הוא רשאי ליטול לעצמו שעות מנוחה בהם יימנע מקבלת קהל וקשר עם מטופלים, או שחובתו להיות זמין בכל עת ובכל שעה להעניק טיפול רפואי?

לשם דוגמה: רופא המתגורר בשכונה בה אין מרפאות פתוחות בשבת, והשכנים דופקים על דלתו באמצע סעודת שבת עם בנם שהעלה חום. האם עליו להפסיק את הארוחה ולקבל את הפציינט?

דוגמה נוספת: רופא שנטל חופשה בת כמה ימים, ומקבל בווצאפ תוצאות של בדיקה של מטופל. הוא יכול בכמה דקות לעיין בתוצאות ולחוות את דעתו בקשר להשפעה על התוצאות על הטיפול בחולה. אם לא יעשה כן, יידחה הטיפול בכמה ימים, דבר שיש לו השפעה לא קריטית על הטיפול הנאות בחולה.

המשמעות של מנוחה עבור רופא היא בכמה מישורים. ראשית, המנוחה חשובה ביותר בכדי שיוכל להעניק טיפול רפואי הולם בזמני העבודה שלו. אם לא ינוח, יאכל ו”ינקה את הראש” כראוי – תיפגם עבודתו. לפי זה, יוכל הרופא להימנע מלטפל בחולים בזמני המנוחה שלו דווקא מתוך שיקול של קיום חובתו בצורה ראויה ולאו דווקא כמי שפטור מן המצווה[2].

שיקול נוסף בהקשר זה, היא הטענה כי כשם שמצינו גבולות בכל מצוות עשה, עד כמה אדם מחויב לטרוח בהם, כמו ההגבלה של הוצאת לא יותר מחומש מנכסי האדם לשם קיום מצווה (עיין שולחן ערוך יורה דעה סימן קנז), וכעין זה ניתן ללמוד כי יש גבול לטירחה שעל הרופא לטרוח בכדי לעסוק במצוות השבת גופו. כמובן ששיקול זה איננו רלוונטי למקרים של פיקוח נפש לגביהם חלה המצווה של “לא תעמוד על דם רעך”, שאז עליו לטרוח עד הגבול העליון, ולדעת חלק מהפוסקים אף במחיר של הסתכנות אישית, בכדי להציל חיים, וכמבואר בשו”ע (יו”ד סי’ קנז).

זו סברא שעקרונית שייכת בכל המצוות, אבל בקשר למצוות השבת גופו ניתן לומר כן יותר בפשטות. כפי שראינו, מצווה זו היא כמצוות השבת אבידה. לגבי השבת ממון מצינו בפירוש בסוגיות הגמרא ובהלכה, כי אין כל חובה על האדם להוציא ממון, או לטרוח למעלה מן הרגיל, בכדי להשיב אבידה. הרעיון הוא, שככל והשבת ממון חברו תפגע בו, אין מוטל עליו להפסיד בכדי שחברו ירויח. ככל שהשבת גופו עומדת גם כן באותם הגדרים, הרי שגם בזה לא יצטרך הרופא להפסיד את חייו הפרטיים ואת מנוחתו, בכדי לקיים את המצווה.

כמובן, שאלו דברים שיש לסייג אותם במידת ההיגיון: אם למשל במקרה של סעודת השבת שתיארנו, אין כל רופא אחר בסביבה, או מרכז רפואי קרוב, והמצב הרפואי הוא דחוף אף שאיננו בגדר סכנה – בודאי שעל הרופא לסייע לנצרך לו; כמו כן, במצב שבו הרופא יכול בקלות ובמהירות לסייע, בודאי מוטל עליו להתפנות לכמה דקות ולסייע. כיוצא בזה אם אין מדובר בנורמה בה בכל כמה דקות דופקים על דלתו של הרופא, אלא מדובר במקרים נדירים מידי פעם, על הרופא לוותר על הנוחות העכשווית שלו, ולהגיש את הסיוע הרפואי. אך כאשר מדובר בפגיעה משמעותית ביכולת המנוחה של הרופא, באופן רציף, ומדובר בטירחה משמעותית – יתכן מאד שהרופא רשאי ליטול לעצמו זמן מנוחה איכותי ומספיק בכדי שיוכל בשעות הפעילות שלו לעבוד בריכוז ובצלילות הדעת. 


[1] בכלל קיום מצוות השבת אבידה, מלבד מצוות העשה של “והשבותו לו”, גם קיום של מצוות לא תעשה של “לא תוכל להתעלם”. וכן משמע בדברי המהרש”א סנהדרין דף עג ששייך בו גם הלאו של “לא תוכל להתעלם”. רבי שלמה קלוגר חידש בהקשר זה חידוש עצום, כי כשם שבהשבת אבידה למדו חכמים מן הפסוק “לא תוכל להתעלם”, שישנם מצבים שדווקא ניתן להתעלם, כמו “זקן ואינה לפי כבודו”, הפוטר אדם מכובד לעסוק בהשבת אבידה כאשר העיסוק בה אינה הולם את מעמדו, כמו כן במצוות השבת גופו, כאשר מדובר באדם מכובד שאין זה מכבודו להגיש סיוע רפואי, הוא פטור מן המצווה. רבים מהפוסקים חולקים על יסוד זה, ולדבריהם, למרות ההשוואה בין השבת ממון להשבת גופו, אין להניח כי פטור זה יחול גם על השבת גופו, וזאת מפני שסיוע רפואי לעולם נחשב כדבר מכובד. ובשו”ת אגרת משה (יו”ד חלק ב סימן קע”ד) הביא דברי החכמת שלמה וכתב על דבריו וז”ל: פשוט במחילת כבוד גאונים אלו אשר הוא טעות גמור ושרי להו מרייהו, דדברי חכמת שלמה הא ודאי חס ושלום לאומרם דאם כבוד שמים נדחה דהרי נדחו כל איסורי התורה החמורים ביותר כשבת ומאכלות אסורות מפני פקוח נפש של פחות שבפחותים ואפילו בשביל עובר עבירות לתיאבון כל שכן שנדחה כבוד בשר ודם אף של הגדול שבגדולים. עכ”ל.

 הגרי”ש אלישיב תמה: וכי אילו היה מדובר בקרוב משפחתו של האדם הנכבד, לא היה חש לעזרתו? מאחר וברור שכן, אין זה נחשב למטה מכבודו כלל.

[2] אגב, על פי שיקול זה, ניתן לראות את זמני המנוחה כ”הכשר מצווה”, היינו פעילות שמכשירה ומאפשרת קיום של מצווה. כך למשל רופא מתמחה העובד במשמרות בנות 24 שעות, ויש לו כעת זמן מוגבל מאד למנוחה לפני שיצטרך לשוב למשמרת נוספת, יהיה פטור מלהתפלל באותו הזמן, כדין עוסק במצווה הפטור מן המצווה, אפילו אינו עוסק בפיקוח נפש.

yossi sprung

yossi sprung

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.