האם מותר לבן להאשים את הוריו במסגרת טיפול פסיכולוגי?

פרשת כי תבוא תשע״ח

ארור מקלה אביו ואמו, וענה כל העם אמן (דברים כז, טז).

וברש”י: מקלה אביו – מזלזל, לשון “ונקלה אחיך”. לפירוש זה “מקלה” פירושו מלשון קלות, הבן מתייחס לאביו כאדם קל ולא נכבד. כעין זה מפרשים גם בתרגום יונתן ורבינו יונה (שערי תשובה מאמר כא). האבן עזרא מפרש זאת מלשון “קלון”, כלומר – ביזיון, הבן מעניק לאביו יחס מבזה.

וכתב הרמב”ם (הלכות ממרים ה, טו):

“ולא על הכאה ועל קללה בלבד הזהירה תורה אלא אף על הביזיון, שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים, אפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר “ארור מקלה אביו ואמו”. והרי הוא אומר “עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם” וגו’. ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו”.

וכתב הרדב”ז, שכוונת הרמב”ם במה שהביא את הפסוק של “עין תלעג לאב”, אף שיש בכך כבר ארור מן התורה, היא בכדי ללמד שלא במעשה בלבד עוברים על ארור זה, אלא גם ברמיזה בלבד (עין תלעג לאב, במובן של קריצת עין, רמיזה).

ובשולחן ערוך (יורה דעה רמא, ו) נפסק: “כל המבזה אביו ואמו, אפילו בדברים, אפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה. שנאמר: ארור מקלה אביו ואמו. ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות”.

בכלל איסור זה, אפילו זלזול וביזיון שאין בו איסור דאורייתא כשעושה כן לשאר בני אדם, אסור באביו ובאמו, וכגון שמזלזל באופן דיבורם או במלבושם, וכענין שנאמר (משלי ל’ י”ז): “עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם”, ופירושו שמזלזל באמו על קיבוץ הקמטים שבפניה, וכל כיוצא בזה. והעונש על זה מפורש בהמשך הפסוק (משלי שם): “יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר”. וכבר העיד בספר חרדים (מ”ע פ”א אות ל”ה): “ומעשה היה בימינו באיש שהיה זן את אמו, רק שהיתה קלה ובזויה בעיניו לפי שנשאת לאיש אחר אחרי מות אביו, והאיש הזה הלך דרך ים ונהרג, והושלך לים, וחפשו היהודים לקברו, ומצאוהו על שפת הים, ועין אחת היתה מנוקרת, שנקרוה העורבים.

עוד כתב בספר חרדים שם, ודבריו הובאו בחיד”א (בשיורי ברכה סי’ רמא), והבן איש חי (שנה ב’ שופטים אות כב): “שבכלל מקלה אביו ואמו גם אם מבזה אותם רק בלבו, ולכן כל איש יחרד שלא ינדוהו בשמים אם יקל מעט בכבודם, ועל כן על כל אדם להשתדל לדמות בלבו כי הוריו גדולים ונכבדי ארץ מאד, שזהו עיקר כיבודם -להחשיבם כאנשים מיוחדים ונכבדים, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים. ובמחשבה זו יקל לו להעריכם, ולא יזלזל בהם אפילו בלבו. ועל זה ידוו כל הדווים”.

וכתב החפץ חיים (בפתיחה עשין אות י’), שנכלל בזה הארור גם המדבר לשון הרע על אביו ואמו, כלומר מבזה אותם שלא בפניהם, וכן המקניט ומצער את הוריו היות ויודע שימחלו לו על כבודם הוא בכלל מקלה אביו ואמו.

איסור ארור מקלה אביו ואמו, מעורר שאלה חמורה: האם מותר לבן, במסגרת טיפול פסיכולוגי, להאשים את הוריו בבעיותיו? מצוי מאד שבמהלך טיפול פסיכולוגי יאשים המטפול את אביו או אמו ברוב או בכל בעיותיו, וזאת מתוך יחס מזלזל, לא מכבד, ואף מאשים, להוריו. האם הדבר מותר? האם בכך עובר הבן על איסור זה של “מקלה אביו ואמו”?

ברצוננו לחלק בין מקרים בהקשר זה, אך ראשית עלינו להבהיר עיקרון הלכתי בהקשר זה.

נפסק בשולחן ערוך (יו”ד רמ, סעיף ח’):

עד היכן כיבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו (של הבן) והשליכו בפניו לים, לא יכלימם, ולא יצער בפניהם, ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. וכתב הרמ”א: ויש אומרים, דאם רוצה לזרוק מעות של בן לים, דיכול למונעו, דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב, אבל לא משל בן. ואין חילוק בין לכבדו או לצערו (תרומת הדשן).

מדברי הרמ”א משמע, שבכדי למנוע את אביו להפסיד את הכסף, מותר לבן להכלים את אביו, ואולי אף למנוע ממנו פיזית את הדבר. זו התנהגות שבכל מצב אחר נחשבת כ”מקלה אביו ואמו”, ובכל זאת הרמ”א מתיר זאת. האם מרן השולחן ערוך חולק על הרמ”א? היה אפשר לחשוב כי אין מחלוקת ביניהם, והשולחן ערוך עוסק במקרה בו לא ניתן למנוע את ההפסד, שאז מודה גם הרמ”א שאסור להכלימו, אבל במקום שהדבר ניתן יתיר השולחן ערוך לנקוט כל פעולה בכדי למנוע את ההפסד, אך מדבריו הבית יוסף משמע שכוונתו בשולחן ערוך לחלוק על דברי הרמ”א, וזאת על פי דברי הרמב”ם ועוד ראשונים, הסוברים כי כל מה שנאמר בהלכות כיבוד אב שהוא “משל אב, ולא משל בן”, כלומר – שאין חובה לבן להפסיד עבור כיבוד האב, כל זה כשהמדובר בהוצאת הוצאות לכבד את אביו, אבל כאשר בכדי למנוע את הפסד ממונו על ידי אביו הוא צריך לבזותו – הדבר אסור[1].

ביסוד שיטת השולחן ערוך עומדת ההבנה כי מצוות כיבוד אב ואם ומוראם, אינה שווה לאיסור על זלזול וביזיון ההורים. אפילו אם בכיבוד הורים מוגבלת המצוות לכך שהבן איננו מפסיד ממונו, אין זה מתיר לו לבזותם ולהפסידם.

ואילו הרמ”א סובר, כי אין לחלק בדבר, והאיסור לבזות את אביו, או למנוע ממנו באופן פיזי תקיף להפסיד את ממונו, אינו שונה באופן יסודי ממצוות כיבוד אב ואם הכללי, וכשם ששם מצינו שאינו חייב להוציא הוצאות לשם כך, ורשאי לשמור שלא יפסיד את ממונו, כך גם כאשר הדבר כרוך בצורך לבזות את אביו, ולמנוע ממנו לגרום לו נזק.

על כל פנים, מדברי הרמ”א מבואר, כי מאחר שכל ההיתר מבוסס על הדין שכיבוד אב צריך להיות משל אב ולא משל בן, היתר זה מוגבל רק לפעולות שיכול לעשות הבן שמבזות את אביו אבל מצילות את ממונו מהפסד, אבל אם כבר נפסד ממונו, וכבר זרק אביו את ממונו לים, על הבן לשתוק ולא להכלימו, ואם עושה כן – עובר על “ארור מקלה אביו ואמו”, ומבטל מצוות כיבוד אב ומוראו.

במסגרת טיפול פסיכולוגי, ובפרט בשיטה הפסיכו-אנליטית, יש להבדיל בין שני מצבים. מצב נפוץ הוא נטייה של ילדים להאשים את הוריהם בכל בעיה או קושי שיש להם, מפני שלא ידעו לחנכם היטב, או נהגו עמם בהקפדה, וכדומה. ידוע כי כאשר הבן הופך בעצמו לאב הוא משנה את היחס והגישה הזאת ולומד להעריך יותר את התנהגותם של הוריו. היחס המזלזל והמאשים במצבים כאלה עלו לגרום לבן לעבור בשגגה על “ארור מקלה אביו ואמו”. אילו היה מקפיד להתייחס להוריו באופן מכבד, לא היה ממהר להאשים אותם ולזלזל בהם.

אך לעומת זאת, ישנם מצבים בהם חלילה אחר ההורים פוגע בבנו פגיעה מהותית וקשה, שגורמת לבן טראומה לא פשוטה למשך חייו. במהלך הטיפול אחד השלבים הראשונים הוא להבהיר לבן מיהו התוקף ומיהו הקרבן, זאת בכדי למנוע מצב בו הבן, שהוא הקרבן, יאשים דווקא את עצמו. אין כל דרך להימנע משלב זה במהלך הטיפול, אם רוצים להגיע לתוצאות טובות בהמשך. ללא תובנה ברורה על חומרת מעשיו של האב, כולל נתינת אפשרות לבן לשנוא את אביו ולהתנער ממנו ממעשיו, לפחות בשלבים הראשונים, לא יוכל להתפתח מנגנון של תיקון וריפוי[2].

במצבים כאלו הברירה העומדת בפני הבן או הבת הם שנים: או שיבזה את אביו בדברים, ידבר בגנותו (כמובן שלא ברבים אלא מול המטפל), יתייחס אליו באופן מזלזל ולא מכבד, ואף ישנא אותו, או שלא יעשה כן, לא יעסוק במעשיו של אביו, לא ישפוט אותו לחומרה ולא יתנער ממעשיו. ההתנהגות על פי הדרך הראשונה, על כל פנים בשלב הראשון, תאפשר לו קודם כל תיקון וריפוי, וכן תזרע את הזרעים להעמדת יחס נורמלי בינו לבין האב בשלבים מאוחרים יותר. ההתנהגות על פי הדרך השניה תחסום בפניו את האפשרות לתקן את מצבו ולרפאות את נפשו, והוא אף עלול להאשים את עצמו ולגרום לעצמו דיכאונות ומצבים נפשיים קשי למשך כל ימי חייו.

הנחת היסוד הפשוטה בהקשר זה היא שאין כמובן כל הבדל בין הצלת ממונו של הבן, לבין הצלת נפשו. ומאחר שכך, ניתן לומר כי כשם שמצינו ביחס להפסד ממונו כי דעת הרמ”א הב”ח ועוד היא, שהאיסור להקלות כבוד אביו איננו קיים במקום בו ניתן למנוע את הפגיעה, על פי הכלל כי כיבוד אב “משל אב ולא משל בן”, כן הדבר במצב זה. אמנם אירוע הפגיעה כבר עבר וחלף, אבל הרושם שלו קיים בכל תוקפו. את הנעשה אין להשיב, אבל ניתן לרפא את הנפש. כביכול אפשר להעלות מן הים את הכיס של הזהובים. אם לא נעשה כן, כל רגע ורגע הוא הפסד מתמשך.

לפיכך – נראה כי אפילו לדעת החרדים שהאיסור להקלות כבוד אביו הוא אפילו במחשבה ובתודעת הבן ביחס לאביו – מותר ואף כדאי לבן או לבת שספגו מאביהם או מאימם אירוע טראומטי, להסתייע בטיפול פסיכולוגי, למען רפואת נפשם, ואפילו כשהוא כולל בניית יחס שאיננו מכבד ביחס להורה הפוגע.

חשוב לשים לב גם לעובדה אליה רמזנו לעיל: כאשר מסתכלים על המציאות נכוחה, הרי מובן שללא טיפול פסיכולוגי מסוג זה, שאין לו תחליף במצבים כאלה, לא ישרור יחס של כבוד והערכה בין ההורה הפוגע לבנו או בתו הנפגעים, אלא לכל היותר מראית העין של יחס כזה. לעומת זאת, טיפול פסיכולוגי אמנם יציף בשלבים הראשונים את הפגיעה ויכלול מרכיבים של האשמה ויחס לא מכובד להורה הפוגע, אבל יאפשר לטווח הארוך בניית יחס מכבד יותר ממקום חזק יותר, בין ההורה לילדו. גם זאת יש לקחת בחשבון.

[1] הבית יוסף מפרש שכוונת הרמב”ם כך היא, וכן כתבו הסמ”ג עשין קיב והמאירי קידושין לב, א, אבל הב”ח (במקום) כתב שגם הרמב”ם מודה שהיכן שיכול להציל ממונו יכול להכלימו, ומה שאסר – זהו מפני שיכול לעשות כן באופן אחר, על ידי שיתבע אותו לדין לאחר מכן. ועיין שיטה לא נודע למי בקידושין שם, שכתב כך בשם הראב”ד.

[2] תודתנו נתונה לד”ר יעקב פרידמן, פסיכאטר מומחה, על תובנותיו בהקשר זה.