ספירת העומר למי שצפוי לעבור ניתוח באחד הימים ולחולה אלצהיימר

בימים אלו אנו בעיצומה של ספירת העומר. במאמר זה נדון בעז”ה בשתי שאלות מרתקות הקשורות במצבים רפואיים מסויימים והשפעתם על הלכות הספירה.

ביסוד דין ספירת העומר ישנה מחלוקת ראשונים חשובה. דעת הבה”ג היא, שספירת כל הימים יחד מהווים מצווה אחת. אך דעת רוב הראשונים אינה כך, אלא שכל יום ויום הוא מצוה בפני עצמה.

למחלוקת זו מספר השלכות הלכתיות, ובראשן ההלכה בנוגע למי ששכח לספור יום אחד לפחות מספירת העומר, האם ממשיך וסופר בברכה או לא. לדעת הבה”ג, מאחר שהוא כבר לא יוכל לספור את כל הימים, נמצא של יוכל לקיים את אותה מצוה אחת של ספירת חמישים יום, ולכן הוא אינו יכול להוסיף ולספור בברכה. אך לשיטת שאר הראשונים שכל יום הוא מצוה בפני עצמה, הוא יכול לספור בברכה את יתר הימים.

להלכה, חשש השולחן ערוך (סימן תפט, ח) לשיטת הבה”ג, ופסק שממשיך לספור, כשיטת רוב הראשונים, אך יעשה זאת בלי ברכה, שהרי לדעת בה”ג זוהי ברכה לבטלה.

האם לדעת בה”ג כל הברכות שבירך עד הנה נחשבות ברכה לבטלה? לדעת החיד”א (עבודת הקודש מורה באצבע אות ריז) אכן לדעת בה”ג כל הברכות שבירך עד עתה היו ברכות לבטלה.

בשו”ת יביע אומר (חלק א יו”ד סימן כא) הביא כעין זה ממה שכתב הנודע ביהודה (תניינא יו”ד סימן קכג, בהגהה) לבאר את דברי התוספות בכתובות (עב, א ד”ה וספרה), שהקשו מדוע הזבה אינה מברכת על ספירת שבעה נקיים, וכתבו שמאחר שאם תראה באמצע הימים שוב תסתור ספירתה, לכן אין לה לברך מלכתחילה, וביאר הנודע ביהודה, שכוונת התוספות שאם יהיה מצב כזה, נמצא שכל ברכות הספירה שלה עד הנה הן ברכות לבטלה, ומחשש זה אינה מתחילה כלל לספור בברכה.

לכאורה לפי דברי התוספות הללו מבואר, שבכל פעם שיש סתירה לספירה, מתבטלת הספירה שהיתה עד עכשיו, וכל הברכות הן לבטלה, אף שבשעה שבירכו, היתה הספירה כתיקונה, ורצו לומר שהוא הדין לנידון דידן לשיטת הבה”ג, שגם כן יהיו הברכות לבטלה.

אך רבים מהאחרונים חלקו על דבריו וביארו שגם לדעת בה”ג, עד הנה האדם עמד בדרישת המצוה, וספירותיו היו ראויות להצטרף לחשבון שלם של ספירת מ”ט יום, ורק כעת כששכח יום אחד הוא פסל את הספירה מכאן ואילך, ולכן ברכותיו עד הנה אינן ברכות לבטלה, למרות שאכן אם הוא מברך מכאן ואילך אלו יהיו ברכות לבטלה.

ובאופן נוסף מבאר בשו”ת רב פעלים (חלק ג אורח חיים סימן לב), על פי חידושו שם שיש מושג של “חצי שיעור במצוות”, כלומר, שאף מצוה שיש לה שיעור מסויים, אם מקיים מקצתה מקיים גם קצת מצוה. משום כך, הוא כותב, אם שכח לברך ונפסקה ספירתו, הספירה שביצע עד היום אינה נחשבת ברכה לבטלה למרות שלכתחילה אין לברך על מקצת מצוה. ובדרך זו הוא מבאר מדוע מלכתחילה לא חששו חכמים שישכח יום אחד.

על כל פנים; פסק זה של השולחן ערוך מעורר כמה ספיקות מרתקים. הראשון בהם: יהודי שנקבע לו ניתוח בשבוע הבא, עדיין בתוך ימי ספירת העומר, והוא יודע שהוא לא יוכל במשך יומיים לספור את העומר, כך שלמעשה לא יוכל לספור את כל הימים. האם כבר כעת הוא צריך להפסיק לספור בברכה, כי לדעת בה”ג אלו יהיו ברכות לבטלה?

(לדעה זו, אין הבדל מה הטעם שבגינו דילג יום אחד, ואף אם הסיבה היא מחמת חולי או אונס אחר, עדיין בטלה הספירה שלו, וכפי שמבהיר הכף החיים בסימן תפט, צג).

ונדגיש – שאלה זו נכוחה לכאורה גם לפי הדעות שבשכח באמצע הימים אין ברכותיו עד עכשיו לבטלה, כי מכל מקום במקרה שלנו הוא כעת יודע שבעוד מספר ימים הוא יתבטל מהספירה, ולכן לכאורה מעכשיו כבר אינו צריך לספור בברכה.

על כך חידש רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל (אור לציון חלק א סימן לו) חידוש מעמיק נפלא. לביאורו, מה שכששכח לספור יום אחד אינו ממשיך לספור בברכה אינו מטעם שספירת כל החמישים יום היא מצוה אחת, וכשנחסר יום אחד אין כלל קיום למצוה, ולכן אינו ממשיך לברך, אלא הטעם הוא שממה שנאמר בתורה “תמימות תהיינה”, למדו שעל הספירה להיות כולה ברצף מתמשך אחד, ללא הפסקות. לכן, כששכח, הוא אינו יכול לחדש את הספירה לאחר שכבר נקטעה. אבל, כשהוא מתחיל לספור את ספירת העומר כתיקונה, לפי סדר הימים, אין סיבה שלא יספור בברכה, שכל יום הוא מצוה בפני עצמו לכל הדעות, ורק אחרי שיגיע המועד שבו הספירה תיקטע מחמת הניתוח אזי יפסיק לספור בברכה.

[ואכן, לסברא נפלאה ומעמיקה זו ברור שהשוכח לספור באחד הימים אין ברכותיו שעד עכשיו לבטלה].

הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (הליכות שלמה פסח פרק י”א סעיף ט’) גם הוא שותף לפסק זה, וכותב שמאחר שכעת מוטל עליו לספור, יספור בברכה.

הגר”ש וואזנר, בקובץ מבית לוי (ג עמ’ לו) מטעים זאת באופן אחר. ההלכה היא, שמי שמסופק אם ספר אתמול או באחד הימים הקודמים את ספירת העומר, ואינו משוכנע ששכח, ימשיך לספור בברכה. הטעם לכך הוא מדין ספק ספיקא: ספק האם שכח או שלא שכח, ואפילו אם תמצא לומר ששכח, שמא הלכה שלא כדעת הבה”ג אלא כדעת הסוברים שאפילו שכח ממשיך לספור בברכה (עיין משנה ברורה שם ס”ק לח). בדרך זו טוען הרב ווזנר כי גם אדם זה שסבור שלא יוכל בימי הניתוח לספור בברכה אינו יכול להיות משוכנע לחלוטין שאכן כך תהיה המציאות – ומי יודע אולי יוכל לברך? לכן יש לנו ספק ספיקא: ספק שמא אין ברכותיו הראשונות לבטלה, ואפילו אם תמצי לומר שיהיו לבטלה, שמא יוכל לספור את כל הימים לגמרי ולא יכנס לספק זה כלל.

טעם זה של הרב וואזנר מביא אותנו אל הנידון השני שלנו:

ראובן הוא חולה אלצהיימר, שכחלק מהפגיעה של מחלתו, נוטה לשכוח לבצע משימות שונות המוטלות עליו. ביום הארבעים וארבעה לספירת העומר הוא תוהה האם זכר לספור בכל הימים שחלפו את ספירת העומר. לאור מצבו בדרך כלל, ישנה סבירות גבוהה ששכח יום אחד. האם הוא יכול להמשיך לספור בברכה?

לפי מה שהתבאר עד עכשיו – זו איננה הנחה ברורה. הרי למדנו שמי שמסופק אם ספר יום אחד, ממשיך בברכה מטעם ספק ספיקא. לכאורה, במקרה שלנו, אחד הספיקות אינו “ספק שקול” – כלומר הוא ספק שנוטה להכרעה כהצד החמור יותר (משום שכאמור סביר להניח ששכח, אף שאיננו יודעים זאת בוודאות), ואם כן אנו נכנסים לבעיה הלכתית האם ניתן לסמוך על ספק ספיקא כאשר אחד הצדדים של הספק ספיקא איננו שקול.

אך נראה שלמרות זאת הוא יכול להמשיך לספור בברכה, ומשום שכתבו כמה מגדולי הפוסקים, שאף שהטעם שננקט בהלכה הוא משום ספק ספיקא, בפועל עיקר הטעם הוא שהלכה אינה כדעת הבה”ג, אלא כדעת החולקים עליו שאפילו אם באמת שכח ממשיך לספור בברכה, אלא שבמצב שבו בודאי שכח אנו מחמירים כדעת בה”ג, אבל במקום ספק, לא.

בדרך זו מבאר הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (הליכות שלמה פסח ארחות הלכה הערה 24) מדוע נלך אחרי ספק ספיקא בכדי לפסוק שיברך, הרי הכלל של ספק ברכות לקולא (כלומר שמשום החומרא של ברכה לבטלה אין מברכים במצב של ספק), תקף גם במצב של ספק ספיקא שלצד הברכה, ומכל מקום אין מברכים (עיין משנה ברורה סימן רטו, כ)? ובהכרח, שהטעם כאן אינו לגמרי מצד הספק ספיקא, אלא בעיקר מטעם שהלכה אינה כדעת בה”ג, ולכן במקרה של עוד ספק ממשיך לספור בברכה.

נראה, שלפי זה, הוא הדין במקרה שלנו, שהרי עדיין מידי ספק לא יצאנו, ואף שיש לנו סיבה טובה להסתפק שמא לא ספר יום אחד או יותר, שהרי הוא חולה אלצהיימר, מכל מקום זה עדיין רק ספק, וכפי שביאר הגרש”ז, כשמדובר בספק, עיקר ההלכה שממשיך בברכה היא ע”פ דברי החולקים על בה”ג.

אלא יש לדון בזה לכאורה על פי מה שכתב המשנה ברורה (ס”ק ג’): “ונשים ועבדים פטורות ממצוה זו דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב המגן אברהם, מיהו כבר שויא עלייהו חובה. וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור. וכתב בספר שולחן שלמה, דעכ”פ לא יברכו, דהא בודאי יטעו ביום אחד וגם ע”פ רוב אינם יודעים פירוש המלות”.

ולכאורה מזה ניתן ללמוד שמי שיש סיבה טובה לחשוב שישכח או יטעה ולא יספור כהלכה יום אחד, יש לו שלא לספור מלכתחילה.

אך נראה שאין מזה כל ראיה, משום שנשים מעיקר הדין פטורות הן, ומשום שספירת העומר היא מצות עשה שהזמן גרמא, אלא שמכל מקום קיבלו על עצמן חובה לספור, ועל זה הוא שכתב השולחן שלמה, שאף אם רצונן לספור מכל מקום לא יספרו בברכה משום שמסתמא ישכחו או יטעו יום אחד, אבל אילו היו הנשים מחוייבות מן הדין בספירת העומר, על זה לא היה אומר שמחשש שמא ישכחו לא יברכו מלכתחילה.

[ולעצם מנהג הנשים, אכן יש נשים שנהגו לספור בברכה, כמו בבית מרן הסטייפלר זצ”ל ויוצאי חלציו, ויש שכתבו שיזהרו האנשים להזכירן שלא ישכחו, ומנהג הספרדים שאינן סופרות כלל ספירת העומר, ומשום שבזוהר הק’ מבואר שמצוה זו אינה שייכת לנשים כלל מיסודה הפנימי, וכל שכן שאינן מברכות, שהרי מנהג הספרדים שנשים שרצו לקיים מצות עשה שהזמן גרמא אינן מברכות עליה].

.

Rabbi Yossi Sprung

Rabbi Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.