ברכות שונות ללקויי חושי ראיה, שמיעה ריח, או טעם (1)

לקות ראיה או שמיעה מעוררות עיסוק הלכתי נרחב ביותר במגוון רחב של שאלות הלכתיות. אך לצד השאלות ה”גדולות” בנוגע לחיוב במצוות לסומא או לחרש-אילם, או בנוגע לשאלת הדעת – הכשירות ההלכתית-משפטית לביצוע פעולות שונות או להוצאה ידי חובה של אחרים, ישנן גם שאלות פשוטות יותר מתחום חיי היום-יום, שלקויי ראיה או שמיעה נתקלים בהם, ולהלן נשתדל לעסוק בכמה מהן בס”ד.

אלו אינן הלקויות החושיות היחידות; תקופת הקורונה נראית בס”ד כבר מאחורינו, אך קשה עדיין לשכוח את אחד התסמינים המרכזיים שלה, והוא אובדן חושי הטעם והריח. תסמין נדיר זה שאינו אופייני למחלות רבות אחרות עורר בכנפיו מספר שאלות הלכתיות מעניינות. אך כמובן, שללא קשר למחלה מסוימת ישנם רבים הסובלים דרך קבע או לפעמים מאובדן של חוש הטעם או חוש הריח.

במאמרים הקרובים נעסוק בס”ד במספר סוגיות הלכתיות הקשורות בחושי האדם, הראיה, השמיעה, הטעם והריח, ודרכן נקבל צוהר ליחס ההלכתי ללקויות חושיות שונות.

ההלכה הראשונה היא שאלה פשוטה: האם מי שאוכל ואינו מרגיש טעם במאכל, מברך עליו ברכת הנהנין, כלומר ברכה ראשונה כפי שמברכים לפני אכילת כל מאכל, וכן האם עליו לברך ברכת המזון לאחר מאכלו.

אכילה ללא תחושת טעם יכולה לנבוע ממספר סיבות:

  1. לקות זמנית או קבועה ביכולת לחוש טעם.
  2. הזנה באמצעות זונדה.
  3. מזון עטוף בקפסולה, כך שאין תחושת טעם בבליעתו.

כידוע, ברכת המזון למשל אינה מחוייבת מן התורה אלא כאשר האדם שבע מחמת האכילה (ברכות כ, ב), וחכמים קבעו את השיעור של כזית (כשיטת ר’ מאיר). אך ידועים דברי המגן אברהם (רי, א) שכאשר התקיים בו התנאי של הדאורייתא, כלומר שהוא שבע, אך לא התנאי של הדרבנן – כלומר שאכל את הכזית במשך יותר מזמן אכילת פרס, לא יברך למרות ששבע, כי אין זו אכילה כתקנה. רבים מהאחרונים חלקו על דבריו. נידון דומה מביא הברכי יוסף בסימן רח בשם הפנים מאירות, בענין מי שאכל והקיא, האם יברך ברכת המזון מאחר שהיה מעשה אכילה, או שלא – מאחר שלא שבע. מסקנת הפנים מאירות שבודאי חכמים לא באו לעקור את התנאי של שביעה של התורה, אלא רק להגביל ולהגדיר אותו. לכן לא יברך. לפי זה במקרה של המגן אברהם עדיין עליו לברך, כי סוף סוף שבע.

נפקא מינה יפה לנושא זה ביארנו במאמר בעבר, לענין מי שעשה ניתוח להצרת קיבה וכבר אחרי שאוכל מעט מאוד – פחות מכזית – הוא כבר שבע, האם יברך ברכת המזון או לא. במאמר ההוא הבאנו שכבר מצינו בשערי תשובה (סימן קצג, ח) שאכן זקנים וחולים שאכלו כזית בלבד ושבעו, חייבים בברכת המזון מן התורה אף שבדרך כלל אנשים אינו שבעים מכזית. אך כמובן שאי אפשר להשוות את המקרה שלהם העוסק במי שאכל כזית, למי שאפילו כזית לא אכל, שאין על זה כלל שם אכילה, וכמו שמדקדק באגרות משה (או”ח סימן עב) ממה שאמרה תורה “ואכלת – ושבעת”. כלומר אכילה שמביאה לידי שביעה.

כשנרצה לדון מה דינו של מי שלא חש טעם במזונו, נראה לכאורה שאם יש חיסרון באכילה זו, הוא רק לגבי “מעשה האכילה”, האם יש בו חיסרון במה שלא מתקיים בו “חיך אוכל יטעם” או לא, אבל לגבי הפרמטר של השביעה, לכאורה אין כל חיסרון, מאחר שסוף סוף הוא אוכל אוכל מזין וטוב, ובטנו מלאה ושבעה מן המאכל בדיוק כמו מי שמרגיש טעם במזונו.

והאם באמת יש חיסרון באכילה עצמה במה שאינו מרגיש טעם באכילתו? כפי שכתבנו, וכפי שביסס הגאון האגרות משה, גם מדאורייתא שביעה זו צריכה להיות על ידי אכילה – ולכן אם אכילת דבר כשאין מרגישים כלל את טעמו לא תיחשב אכילה, ייתכן שלא יברכו עליו ברכת המזון!

ובעוד שקשה יהיה לומר שאין לברך במצב כזה, יש לנו נפקא מינה עדיפה על כך – לגבי ברכת הנהנין קודם האכילה. כאן לכאורה יש יותר מקום לומר שאינו מברך מאחר שסוף סוף אינו נהנה מן המזון שאוכל!

נזכיר נידון דומה, שגם בו עסקנו בעבר, והוא ברכות על תזונה באמצעות זונדה. הכלל הבסיסי בברכות הנהנין הוא שהברכה מתייחסת להנאה. משום כך, גם אכילת דברים מזיקים מחייבת ברכה היכן שנהנה מהם (עיין ברכות לה, ב – לו, א ושו”ע אורח חיים סימן רב, ד-ז וסעיף ח’). אך הנידון המרכזי הוא, על איזו הנאה מדובר. שתי הנאות ישנן באכילה. האחת היא ההנאה מטעם המאכל. השניה, ההנאה מתחושת השובע. הראשונה נקראת “הנאת החיך” או “הנאת גרונו”, והשניה – “הנאת מעיו”.

ישנה מחלוקת ידועה בין רבי יוחנן לריש לקיש (חולין קג, ב) האם בכל איסורי התורה ההנאה האסורה היא הנאת גרונו או הנאת מעיו, ולהלכה (עיין רמב”ם הלכות מאכלות אסורות יד, ג) החיוב הוא על הנאת גרונו אף על פי שאין הנאת מעיו. כך לדוגמה, מי שאכל דבר איסור ששיעורו בכזית באופן שאכל חצי זית והקיאו, ואחר כך אכל את אותו חצי זית שהקיא, ובסיכומו של דבר עבר דרך גרונו כזית אבל מעיו לא נהנו אלא מחצי זית, חייב.

לגבי ברכה, נחלקו בזה הפוסקים. בשו”ת פנים מאירות (סימן כז) כתב שיש לחלק בין איסורי תורה לחיוב ברכה, כיון שחכמים הסמיכו את חיוב הברכה על הפסוק “ואכלת ושבעת”, ולכן ללא הנאת שביעה (“הנאת מעיו”) אין חיוב ברכה. וכבר מבואר בבית יוסף (אורח חיים סימן רי), אחר שהביא את דברי האהל מועד שאישה הטועמת תבשיל ויורקת, אינה מברכת אפילו ברכה ראשונה, אלא אם כן היה שיעור רביעית, אבל ברביעית מברכת אפילו שאינה בולעת משום שנהנית מהטעם. וכתב על זה הבית יוסף, “ולי נראה, דברכה לא בטעימת חיך תליא, אלא באכילה תליא, כדכתיב “ואכלת וברכת”, ואכילה היינו הנאת מעיים, כדברי הרא”ש ז”ל”.

(יש לשים לב שאם בברכה ראשונה כך, בברכת המזון שנאמר בתורה ושבעת לא כל שכן!, וכמו שכותב האגלי טל (טוחן, ס”ב)).

לעומתם, דעת החלקת יעקב (חלק ג’ סימן סח) היא, שחיוב ברכה תלוי בהנאת גרונו, וכשאין גרונו נהנה פטור מברכה, וכדעת האוהל מועד. הוכחת החלקת יעקב לכך היא מדברי התוספות בברכות (לו, א), שכתבו לגבי שתיה של משקאות שהאדם אינו נהנה בשתייתם, אף על פי שהם טובים ומזינים ומרווים את צמאונו, או אוכל מאכלים לא טעימים לצרכי רפואה בלבד, שמאחר שאינו נהנה אינו מברך.  והמנחת חינוך (מצוה שיג) כתב, שיש צורך שייתקיימו שני התנאים, גם הנאת מעיו וגם הנאת החיך.[1] עיין עוד ערוך השלחן (יורה דעה סימן פה, ט) לגבי ברכת המזון.

נפקא מינה, למאכלים העטופים כקפסולה, שהחיך אינו נהנה מטעמם אך הם מזינים (להלכה כתבו הפוסקים בדורנו לא לברך עליהם מצב ספק ברכות להקל, ועדיף לפוטרם על ידי ברכת שהכל על דבר אחר), או שתיית משקאות משכרים על ידי מי שאינו נהנה מטעמם ושותה רק עבור התחושה הטובה (גם במקרה זה מורים גדולי ההוראה שכעיקרון אין לברך, והבן איש חי בפרשת נשא אות ו’ כותב שכדאי לפטור את המשקה בברכה על משקה אחר).

לגבי זונדה כפי שכתבנו בזמנו, למרות שיש בה הנאת מעיים, אי אפשר לומר שלדעות שהעיקר תלוי בהנאת מעיים יש לברך, ומשום שאין כאן כלל אכילה כדרך הטבע, כלומר בדרך הפה, וכמו שמבואר באחיעזר (חלק ג’ סימן סא) לגבי אכילה ביום הכיפורים, וכך מוסיף וטוען החלקת יעקב (חלק ג’ סימן סח) לגבי חיוב ברכה, שמאחר שהזנה כזאת אינה נחשבת אכילה, היא אינה כלולה בתואר “ואכלת” שנאמר בתורה. (יצויין שבסוף דבריו הוא כותב שמי שרוצה להודות להקב”ה על המזון, יאמר איזו תפילה או פרקי תהלים). וכן פסק הרב אלישיב זצ”ל, שאין לברך כלל, לא לפני ולא אחרי (וזאת הברכה עמ’ 113). אך בלבושי מרדכי (הובא בשו”ת מנחת יצחק חלק ג’ סימן יח) כתב שירא שמים אם יכול יוצא ידי כולם, בין בברכה ראשונה ובין בברכה שניה, על ידי שימצא מישהו שאוכל או שותה דברים אחרים שברכתם דומה לאותו המזון, ויכוון להוציאו בברכתו (אפילו שכיום לא נהוג להוציא אחד את השני בברכת הנהנין, זוהי שעת הדחק ומותר).

בהשוואה לנידון בזונדה, נראה שהאוכל ואינו מרגיש טעם במזונו יש בו יותר חיוב. לדעות הסוברות שהעיקר תלוי בהנאת מעיים, הרי יש כאן הנאת מעיים גמורה, בלי שום קשר לטעם האוכל שאוכל. ולדעות שסוברות שהעיקר תלוי בהנאת גרונו, מסתבר מאוד שכל שאוכל אוכל רגיל שיש בו טעם, ולא אוכל פגום מסיבה כלשהי, ואוכלו כדרך כל האדם, אלא שמחמת סיבה מסויימת הוא אינו חש בטעם המאכל, עדיין הוא חייב בברכה כרגיל.

ורבינו המנחת אשר כתב בכמה מקומות (עיין למשל מנחת אשר קורונה עמ’ ער”ד), שנידון זה אינו שייך כלל למחלוקת על הנאת מעיו או הנאת גרונו, ומשום שביסוד גדר אכילה ישנן שלוש חלוקות: האחת, מעשה אכילה, דהיינו בליעה טבעית (ובזה כאמור זונדה אינה נחשבת אכילה טבעית אך אכילה שאינו חש בה טעם – כן); השניה, הנאת אכילה, שבה נחלקו האמוראים אך אינה שייכת כלל להנאה מן הטעם, אלא הכוונה להנאה מהרגשת השובע, בין אם הכוונה לשביעת המעיים או לשביעת החיך (ובזה בודאי יש הנאה גם כשאינו מרגיש טעם); והשלישית היא “דרך אכילה”, כלומר למשל מי שכרך אוכל בסיב ולכן אינו נהנה מטעמו, שאז זהו סימן על כך שאינו אוכל בדרך אכילה (ובהקשר זה כאמור גם כן בנדון דידן נחשב הדבר לדרך אכילה, שהרי אוכל כדרך כל האדם).

מלבד זאת מוסיף הרב וייס, “ובאמת תהיה זו תמיה רבתית לומר שאיש שמחמת מחלה אינו מרגיש שום טעם במאכל לא יברך על האוכל כל ימי חייו, והלא צדיק זה אוכל לשובע נפשו ולא יודה לקוב”ה על המזון”.

[1] מסכים לדבריו מהר”ם שיק (אורח חיים סימן יג).

.

Yossi Sprung

Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Follow us for the latest updates and Divrei Torah from our Beis Medrash.