ברכות ללקויי חושים (3)

כיצד מברך מי שאינו מסוגל לדבר

במקרים לא מעטים, עקב סיטואציה רפואית מסוימת, או בעקבות טראומה, ניטל מהאדם כח הדיבור. מצב זה מגביל ביותר מבחינה הלכתית, שהרי סדר יומו של יהודי שומר תורה ומצוות מלא וגדוש במצוות שנעשות באמירה. תפילה, קריאת שמע, ברכות שונות – אלו העוגנים של סדר היום וההתנהלות של כל יהודי. מה עושים?

הפיתרון הטוב ביותר עבור רוב המקרים הללו הוא למצוא מישהו שיוכל להוציא את החולה ידי חובתו. במאמר זה, דווקא אין ברצוננו להיכנס לפרטי ההלכות המסועפים בנוגע לאילו מצוות ניתן לקיים על ידי הקשבה לאדם אחר, וכן לגבי השאלה מיהו האדם הכשיר להוציא אדם אחר ידי חובה בכל מצוה ומצוה. למרות שכאמור היכן שהדבר אפשרי ומתאים על פי ההלכה זו אפשרות טובה יותר מאפשרויות אחרות, לא תמיד הדבר אפשרי מבחינה מעשית, ולא מעט יהודים כשרים מעבירים את יומם ללא ליווי של יהודי אחר, או על כל פנים ללא מישהו שינהל את סדר היום שלו על פי סדר היום של החולה, בתפילות ובברכות שונות. לעיתים המלווה של החולה איננו עומד בתנאים ההלכתיים בכדי להוציא אותו ידי חובה. מטעמים אלו ואחרים, נצטרך לסקור פיתרון אחר – “אמירת” דברים שבקדושה באמצעות הרהור המילים בליבו.

המשנה בברכות (כ, ב) אומרת:

“בעל קרי מהרהר בליבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם”.

כלומר, בעל קרי שאסור לו לומר דברים שבקדושה, יוצא ידי חובתו בהרהור קריאת שמע בליבו אף ללא שמוציא בשפתיו. בגמרא שם נחלקו אמוראים במשמעות הלכה זו, האם להוכיח מכך שהרהור כדיבור דמי או לא. שיטת רבינא, שהרהור כדיבור דמי, ומשום שאם לא נאמר כן מדוע הוצרך להרהר קריאת שמע? לעומתו, דעת רב חסדא שהרהור לאו כדיבור, ומשום שאם הרהור כדיבור אם כן מה התועלת בהרהור, שכבר יוציא בשפתיו.

הטור (או”ח סימן ס”ב), פסק כרב חסדא, ועיין שם בב”ח בביאור שיטת הטור בזה. ובביאור הלכה (סימן ס”ב ד”ה יצא), האריך לדון ביסוד ההלכה אם הרהור כדבור דמי, וכתב שם שרוב הראשונים נקטו להלכה שהרהור לאו כדבור דמי, חוץ מהרמב”ם שסבור שברכות הרהור כדבור בדיעבד, ודעת הריא”ז שאף בקריאת שמע הרהור כדבור. והביא דברי הפרי מגדים (שם), שכתב בדעת השולחן ערוך שמדאורייתא הרהור כדבור דמי. ועיין עוד להלן.

להלן נפרט את ההלכה במקרים נבחרים. נפתח בתפילה. כתב הרמ”א בדינו של חולה (סימן צד, ו): “ואם אי אפשר לו להתפלל, מכל מקום יהרהר בלבו, שנאמר: “אמרו בלבבכם על משכבכם” (תהילים ד, ה)”. מקור הלכה זו בארחות חיים, והביאם הבית יוסף. מבאר המשנה ברורה (ס”ק כ”א) את כוונת הרמ”א, שאין הכוונה שיעשה כך רק משום שכך עדיף יותר מאשר שלא יתפלל, אלא “ואפשר דיוצא בזה בדיעבד וא”צ לחזור ולהתפלל אפילו אם הבריא בזמן תפלה, מאחר שאנוס הוא עתה”.

זאת, אם אינו נמצא במקום טינוף לגמרי, ומשום שבמקום מטונף אסור אפילו להרהר בדברי תורה. במצב כזה, הוא למעשה אנוס. חילוק זה בין שתי הרמות של ניקיון המקום מבואר בדברי הרמ”א בסימן ס”ב (סעיף ד’), המעיר על מה שכתב המחבר “אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בליבו, יצא”, כך:

“ואף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בליבו. ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי, דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטינופת”.

על כך מעיר המשנה ברורה (ס”ק ט):

“ואם המקום ההוא מטונף לגמרי, לא יהרהר נוסח קריאת שמע או הברכה, רק יחשוב בלבו שמחוייב ואינו יכול לקיים, ויצטער על זה. וד’ יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה, כיון שהוא אנוס”.

כל זאת במי שאנוס ממש, ואינו יכול אפילו להרהר, שאז מאחר שהוא פטור מה יש ביכולתו לעשות. אבל צריך לדעת שלא כל מצב נחשב אונס. בדברי הפוסקים במקום אנו מוצאים שתי דוגמאות לכך:

1. אדם שהתעורר משנתו באמצע הלילה וחש צמא. כתב הט”ז, שגם אדם זה נחשב אנוס ויכול לברך בהרהור, כיון שאינו יכול לברך בקול בלי נטילת ידים. הפוסקים תמהו על דבריו – איזה אונס בדיוק מונע ממנו לקום וליטול את ידיו, כך שיוכל לברך כרגיל? אף שבפוסקים יש שהציעו שכוונתו למי שמחמת קור גדול מתקשה לקום, מכל מקום כתבו שדברי הט”ז אינם מובנים ומשום שבכל מקרה יכול לשפשף את ידיו בקיר במצב כזה של בדיעבד, במקום לקום וליטול את ידיו, ובכך די בכדי לאפשר לו לברך. על כל פנים – בדרך כלל מצב כזה אינו נחשב אונס.
2. המשנה ברורה מתרעם על אותם אנשים שמנהגם לשתות מים לצמאם בבית המרחץ. בית המרחץ נחשב למקום שאסור בדברים שבקדושה ברמה החמורה – כלומר אסור אפילו להרהר שם בדברי תורה ולהזכיר דברים שבקדושה. למרות שמדובר במי שחש צמא עז, כותב המשנה ברורה שבדרך כלל אין מדובר ב”אונס”. לכן עליהם להמתין עם השתיה עד ליציאתם מבית המרחץ. בביאור הגבול שממנו ואילך נחשב אונס עיין עוד להלן.

בשני מקרים אלו כבר נכנסנו לשאלת ברכות הנהנין בהרהור ובמקום אונס. את ההיבט המיוחד של ההלכה בשאלה זו נראה להלן בעז”ה. כעת נשוב להלכה שציטטנו מהשולחן ערוך. מה שכתב השולחן ערוך שבמקום חולי יוצא ידי חובה בדיעבד בקריאת שמע בהרהור, מקורו בירושלמי בתחילת מסכת ברכות, וכך מצינו גם בדברי המדרש (ילקוט שמעוני תהילים תרכ”ז):  “אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי להתפלל בבית הכנסת שבעירך ואם אין אתה יכול לילך התפלל על מטתך, ואם אין אתה יכול הרהר בלבבך שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם”. הרהור זה משמעותו שמהרהר את כל המילים של קריאת שמע זו אחר זו, ממש כאילו אומרם, אלא שאינו מוציא בשפתיו. רק במצב של טינוף גמור, כאמור – אפילו אינו מהרהר אלא מצטער במחשבתו בלבד שאינו יכול לקיים המצוה (עיין גם חזו”א או”ח סימן י”ד).

הפרי חדש כתב, שמאחר שמעיקר הדין הרהור אינו נחשב כדיבור, אם כן למרות העצה של השו”ע לקרוא בהרהור, מכל מקום אם הסתלק האונס ולא עבר עדיין זמן קריאת שמע, חייב לחזור ולקרותה.

אמנם רבי עקיבא איגר תמה עליו, שאם כן מדוע כתב השו”ע ש”יצא”, אם מדובר לאחר זמנה, בודאי לא יצא, אלא בהכרח מדובר בתוך זמנה, ולפי דברי הפרי חדש למעשה לא יצא ידי חובה, ועל כרחך שלא כדבריו.

מסקנת רבי עקיבא איגר היא שבמקרה של אונס הדומה לבעל קרי דעת השולחן ערוך היא שבדיעבד יוצא ידי חובה בהרהור, וזאת למרות שבעיקרון בקריאת שמע חובה להוציא בשפתיו (וכמו שפסק השו”ע סימן ס”ב סעיף ג).

אמנם כדעת הפרי חדש כך מסיק הביאור הלכה, שאין כוונת השולחן ערוך שממש יוצא ידי חובתו, ואפילו בדיעבד, אלא רק הכוונה שיהרהר בליבו והקב”ה יתן לו שכר על זה, אבל בעצם אינו יוצא, ולכן אם נסתלק האונס חייב לחזור ולקרוא.

ובאגרות משה (חלק ה או”ח סי’ ד’) תמה על דבריו כעין מה שתמה הגרעק”א:

“תמוה מה שכתב במשנה ברורה דלא יצא המצווה אלא יהרהר כדי לקבל איזה שכר, דהא יותר משמע דיצא ממש. וגם הקשה בני הרב ראובן נ”י, דהא בגמרא אמר על בעל קרי למה מהרהר לר”ח, ואמר ר”א כדי שלא יהו כל העולם עסוקין בו והוא יושב ובטל. וזה לכאורה לא שייך אלא בציבור, ולא אמר כדי לקבל שכר עכ”פ, אף שאינה קיום מצווה. ואם כל העולם עסוקין בו הוא אף ביחיד, מצד כל העולם כולו, יש לומר שהוא הדין גם בזה שהוא אנוס, ומנליה למשנה ברורה טעם אחר שלא הוזכר בגמרא, וצ”ע” עכ”ל.

לכן הוא מסיק שאינו צריך לחזור ולקרוא שוב.

למעשה אם אכן לפני שעובר הזמן חוזרת יכולת הדיבור שלו, אין הכי נמי שכדאי לחשוש לדעת המחמירים שהם רוב ככל הפוסקים, ולחזור ולקרוא קריאת שמע, ואינו מפסיד בכך דבר, שהרי אין בזה חשש ברכה לבטלה.

וכך פסק רבינו המנחת אשר (ח”ג סימן קכ”ט), לגבי מי שעבר ניתוח במיתרי הקול שמחמתו אסרו עליו הרופאים לדבר כלל במשך מספר ימים, וכותב רבינו שמאחר שבודאי הוא נחשב אנוס מחמת הסכנת איבר, וגם ללא זה, הרי אדם אינו מחוייב במצוה עד כדי שמכניס את עצמו לחולי על ידי זה ולכן דינו כאנוס לגבי דין זה, אך במידת היכולת יקיימן על ידי שמיעתן מאחר, ואם אין לו אפשרות, שיהרהר בליבו.

דין זה של אונס בא לידי ביטוי גם בברכות הנהנין, ובזה יש היבט מיוחד, ומשום שהכלל בברכות אלו הוא שמלבד חיוב הברכה שתיקנו חכמים, והיא מצוה מדרבנן לברך ברכת הנהנין לפני שאוכל, יש בזה גם גדר של איסור, שהרי אסור ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה, ומי שנהנה בלי ברכה יש בזה כעין גזל מהקב”ה ומועל.

הנפקא מינה בין הדברים היא, שבעוד כלפי החלק של המצוה ניתן לומר כאמור שמי שאינו יכול להוציא הברכה בפיו הוא בגדר אנוס, ומאחר שכך פשוט יותר שהוא יכול לאכול ללא הברכה, היה מקום לטעון שמצד האיסור ליהנות בלי ברכה אין נפקא מינה בכך שהוא אנוס, וסף סוף אין כאן ברכה שתתיר את האיסור, אלא אם כן יש חשש סכנה כמובן.

אך הפוסקים שעסקו בנושא כתבו בפשיטות שהשיקול של האונס רלוונטי גם לחלק האיסור שבהנאה מהעולם הזה בלי ברכה. כך למשל כותב בשבט הלוי (חלק ו סימן כג) במענה לשאלה בסגנון זה, האם אדם שמאושפז בבית החולים ונמצא בזמן ובמקום שאסור לו לברך, האם מותר לו לאכול ללא ברכות, וגדר השאלה היה שמצד אחד כאמו הוא אנוס, ומצד שני יש בזה איסור של הנאה מהעולם הזה בלי ברכה.

על כך כותב הרב וואזנר שלמרות שאכן קיים איסור, מכל מקום במקום אונס כפי שמצינו בבעל קרי הרי התירו לו, ואין הבדל בין סוגי האונס, ומאחר שאם אנחנו מניחים שבמקום אונס לא חייבו חכמים לברך, אם כן גם לא נאמר האיסור לאכול בלי ברכה. ובודאי לא מסתבר להעמיד כל הענין במצב שבו יש חשש פיקוח נפש.

איך מיישבים יחס זה עם מה שכתב המשנה ברורה, אותו הבאנו לעיל, שאסר לשתות בתוך בית המרחץ? כותב הרב ווזנר, שצריך לומר שהעיקר הוא כמו שכותב בסוף, שיכול לצאת מבית המרחץ ולשתות, ומעיר הרב וואזנר: “וצריכים להוסיף קצת על דבריו דודאי זמן מועט כזה לצאת מהמרחץ או בבית האמצעי אינו בגדר אונס כלל לפטרו, אבל זמן ממושך אפי’ אינו נוגע כלל לפקו”נ שפיר נקרא אונס, והגדר בזה יראה בעניי, הוא בטול מזון יום אחד, דהיינו צום שלם, דזה ודאי בגדר אונס גמור וצער, ולרוב גם בגדר המזיק, והיינו האי דבעל קרי בברכות שם”.