Yossi Sprungאחת הסוגיות שמעוררות את הכי הרבה שאלות בנושא ברפואה והלכה היא סוגיית “התירו סופן משום תחילתן”. רופאים, אחיות ואנשי הצלה זקוקים לתשובות במספר גדול מאוד מקרים בקשר לעבודתם, בשאלת הנסיעה והחזרה בשבת למקום הצלה, לבית חולים, או למרפאה. זהו טווח רחב מאוד של שאלות, ונציין כמה מהן לדוגמא:
- האם רופא שנועדה לו משמרת בבית החולים המתחילה בליל שבת, חייב להישאר בבית החולים מערב שבת?
- אחות שנוסעת למשמרת בבית החולים בשבת באמצעות נהג נכרי, רשאית לקחת עמה ציוד אישי שאינו הכרחי?
- האם איש הצלה שיצא להציל נפשות בשכונה פלונית, רשאי לחזור לשכונה אחרת שאינה שכונת מגוריו?
- האם בעל שיצא ללוות את אשתו לבית החולים ללידה בליל שבת, רשאי לחזור אחרי הלידה לביתם, או שעליו להישאר בבית החולים עד לאחר השבת?
אלו דוגמאות בודדות מתוך מגוון רחב מאוד של שאלות שנשאלות כל העת. למעשה, שאלות אלו תלויות ונובעות בסוגיא עמוקה ומעט סבוכה, שיש בה חילוקי דעות משמעותיים על משמעותה והדרך הנכונה להבינה. בחלק מהסוגיא הזאת כבר עסקנו בעבר במספר מאמרים, וכעת, בסדרת מאמרים קצרה, ננסה לפרט ככל הניתן את הסוגיא, הדרכים השונות לבאר אותה, והכרעת הפוסקים בשאלות המעשיות היוצאות ממנה, עד למדריך הלכתי מעשי מפורט בס”ד, שיהווה את החלק האחרון. אך קודם לכל, נלמד את הסוגיא.
המשנה במסכת עירובין דף מד, ע”ב, אומרת כך:
“מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה – יש לו אלפים אמה לכל רוח. אם היה בתוך התחום – כאילו לא יצא. כל היוצאים להציל חוזרין למקומן”.
“מי שיצא ברשות” – מבאר רש”י: “כגון לעדות החודש, או להציל מן הגייס ומן הנהר או חכמה הבאה לילד”.
כלומר, מדובר על מי שיצא לפיקוח נפש של מלחמה או הצלת נפשות כגון הצלה מטביעה בנהר או מיילדת. לגביהם נאמר במשנה הדין שיש להם “אלפים אמה לכל רוח”. על פי הלכות תחומין, לכל אדם יש אלפים אמה שהוא יכול להתרחק מתחום עירו בשבת, ואסור לו ללכת יותר מכך, אף שגם אם ילך יותר עד שנים עשר מיל – אין זה איסור מן התורה. מי שנקלע למקום שהוא מחוץ לתחום, אסור לו ללכת ארבע אמות מחוץ למקומו. אך עבור אותם אנשי הצלה הקילו חכמים באיסור דרבנן זה והתירו לאנשי ההצלה שהלכו בהיתר – ולא משנה לאיזה מרחק כמובן – וסיימו את מלאכתם, ללכת אלפים אמה לכל כיוון שירצו.
מדברי המשנה עולה בבירור, שלא התירו להם חכמים ללכת יותר מאלפים אמה למרות שגם זה אינו אלא איסור מדרבנן. אך לכאורה בסיפא של המשנה שבה נאמר “וכל היוצאים להציל חוזרין למקומן”, יש משמעות אחרת, ועל כך עומדת הגמרא שם בדף מ”ה עמוד א’:
“וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. ואפילו טובא? והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא! [=כלומר, מדברי הסיפא נראה, שמותר לאלו שהלכו להציל לחזור למקומם ללא הגבלה, ובניגוד לרישא שבה נאמר שמותר להם לחזור רק אלפים אמה] – אמר רב יהודה אמר רב: שחוזרין בכלי זיין למקומן. [כלומר: אכן אין להם היתר ללכת אלא אלפיים אמה לכל רוח. וההיתר בסיפא “חוזרין למקומן” כוונתו שאין אומרים להם להשליך מידיהם מיד את כלי המלחמה שלהם, מאחר שהסתיימה כבר המלחמה, אלא מתירים להם לקחת עמם את כלי המלחמה אף שהדבר כרוך בחילול השבת, ועל פי הטעם שתבאר הגמרא להלן]. ומאי קושיא? דילמא להציל שאני! [מקשה הגמרא, מה בכלל הייתה הקושיא מהרישא לסיפא, מדוע לא נעמיד שהרישא עוסקת ביוצאים ברשות שאינם אנשי מלחמה, כגון היוצאים לעדות החודש, או מיילדת, או שאר הצלת נפשות, שעבורם לא התירו לחזור משום שאין להם צורך בכך; והסיפא מדברת על “היוצאין להציל” דהיינו אנשי מלחמה, שעבורם מותר לחזור עד שיכנסו לתוך העיר ולא משנה מהו המרחק, ומשום שיש חשש שהאויבים ירדפו אחריהם שוב!]”.
מטעם זה הגמרא מבארת שהקושיא מהסיפא של המשנה אינה על הרישא של אותה משנה, אלא היא קשורה למשנה במסכת ראש השנה (כג, ב), שם שנינו “בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו [עדים המעידים על החודש, לא היו יכולים לצאת מהמקום שנתקבלה עדותן יותר מארבע אמות, כדין היוצא מן התחום], התקין רבן גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד אמרו אלא אפילו חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח”.
הרי לנו במפורש שאפילו אנשי הגייס, המלחמה, אין להם יותר מאלפיים אמה, ושלא כמו שמשמע מהסיפא של משנתינו.
על כך מביאה הגמרא שני תירוצים:
- אמר רב [יהודה אמר רב]: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן.
- רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא; כאן – שנצחו ישראל את אומות העולם, כאן – שנצחו אומות העולם את עצמן.
התירוץ הראשון הוא שמשום כנסת נפשות מותר להם אף לעבור איסורי תורה כגון העברת ארבע אמות ברה”ר בכדי לשמור את כלי זינן ברשותם ואינם צריכים להניח אותם אף שכבר נגמרה המלחמה. על כך מביאה הגמרא מעשה שמבאר את הסכנה שיש בזה אם לא יעשו כך.
התירוץ השני של הגמרא הוא שאין סתירה בין המשניות משום שכל אחת מהן עוסקת במקרה אחר: המשנה בראש השנה שהתירה ללוחמים לחזור רק אלפים אמה עוסקת במקרה שבו ניצחו ישראל את אומות העולם, ולכן אין כל חשש מכך שהאויבים ירדפו אחרי ישראל. המשנה בעירובין עוסקת במקרה שבו ניצחו אומות העולם את ישראל, ובמקרה כזה ישנו חשש שהאויבים ישובו וילחמו בישראל, ומשום כך מותר להם לחזור עד העיר עצמה בלי קשר לשאלה כמה רחוקה היא.
על תירוצים אלו כותב הרא”ש (עירובין ד, ה):
“וכתב ר”מ ז”ל דהלכתא כהנך תרי אוקימתא כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא וכרב יהודה דתניא כוותיה”.
כשהרא”ש אומר שהלכה כשתי האוקימתות, משמע מדבריו שאין ביניהן מחלוקת אלא כיצד להעמיד את המקרה של המשנה, ולא שיש כאן מחלוקת לענין הלכה, והיינו, שלכל הדעות במקרה שניצחו ישראל את אומות העולם אין היתר לצאת יותר מאלפים אמה לכל רוח, וכן לכל הדעות בכל מקרה מותר לקחת את כלי המלחמה ואין צורך להשאיר אותם במקומם. הוי אומר:
אם ניצחו ישראל, מותר ללכת רק אלפיים אמה. במקרה כזה מותר לקחת את כלי המלחמה אפילו שמדובר באיסור דאורייתא, ואין היתר ללכת למרחק שהוא איסור דאורייתא (ואפילו לא עד י”ב מיל שהוא איסור דרבנן). ואם ניצחו אומות העולם, מותרים ללכת לאיזה מרחק שנדרש בכדי להתבצר בעיר או לברוח, וכמובן גם במקרה זה לוקחים איתם את כלי המלחמה שלהם.
כביאור זה במסקנת הסוגיא על פי הרא”ש כותבים הב”ח והפרישה באורח חיים סימן ת”ז. לעומת זאת ישנה דעת הרמב”ם, שכתב בהלכות שבת (פרק כז הלכה יז):
“וכל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד עובדי כוכבים ומזלות או מן הנהר או מן המפולת, יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד העובדי כוכבים ומזלות תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו, הרי אלו חוזרים בשבת למקומן ובכלי זינן”.
בפשטות עולה מדברי הרמב”ם, שאין כל היתר לחזור בכלי זינן אלא במקרה אחד – אם ניצחו עובדי כוכבים את ישראל. והטעם לכך הוא לכאורה מובן, מאחר שאם ישראל ניצחו את אומות העולם, אין סיבה מיוחדת להתיר להם לקחת עמם את כלי המלחמה שלהם, ואין טעם לשלב בין שני התירוצים של הגמרא, אלא באופן זה בלבד שבו ניצחו אומות העולם את ישראל, שבמקרה זה אכן פשוט שמותר להם לחזור גם עם כלי המלחמה שלהם, שהרי צפויה להם עוד מלחמה וסכנה רבה.
מכך נראה שפסק הרמב”ם כשיטת רב נחמן בר יצחק. וכך מנתח הקרן אורה את שיטות הראשונים.
מחלוקת ראשונים זו היא רק ההתחלה לדיון מורכב בדעת הרמב”ם, שאינה ברורה כל כך כאשר משווים את דבריו בכמה מקומות. על כך בס”ד במאמר הבא.
Yossi Sprung
