האם מברכים על מאכל איסור במצב של פיקוח נפש?

יהודי שמצבו הרפואי מוגדר הלכתית כ”חולה שיש בו סכנה”, עלול להיות נצרך לאכול מאכלות אסורות. מובן, שבמצב כזה, ככל שאכן אין כל ברירה אחרת והדבר מוגדר כפיקוח נפש עבורו, מותר לו לאכול מאכלות אלה, משום שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. אך עדיין ישנן שאלות מעניינות בנושא – האם בכל זאת יש עליו תביעה או טענה כלשהי, והאם הוא מברך על מזונו או לא.

בסוגיא זו עסק רבינו בעל המנחת אשר בספרו מנחת אשר על התורה (בראשית סימן ט’). נביא חלק מדבריו ונעסוק בהיבטים נוספים בס”ד.

בפרשת השבוע, בראשית, אנו לומדים את חטאו של אדם הראשון. אדם לא התפתה מן הנחש, ורק כאשר חוה אשתו הגישה לו מפירות עץ הדעת הוא אכל מהם, וכך גם השיב לשאלת הקב”ה מדוע אכל מן העץ, כי האישה אשר נתן עמו היא פיתתה אותו לאכול ממנו. בעוד שחווה נענשה על מעשיה, אדם נענש בצורה עקיפה יותר – האדמה התקללה בעבורו, והוא נאלץ מאותו הזמן לעבוד בזיעת אפיו בכדי להוציא לחם מן הארץ. מה הייתה הטענה על אדם הראשון? על כך נחלקו רבותינו במדרש: “ותקח מפריו ותאכל. א”ר איבי סחטה ענבים ונתנה לו, ר’ שמלאי אמר בישוב הדעת באת עליו. אמרה ליה מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך, אין כל חדש תחת השמש” (בראשית רבה י”ט ה’).

כלומר: לדעת רב איבי, חוה באה לפניו בתמימות והגישה לו כוס יין, והוא לא תהה על מקור המשקה ושתה אותו. לעומת זאת, לדעת רב שמלאי חווה אכן פיתתה את אדם ושכנעה אותו שלא ייגרם נזק אם יעברו על דברי הקב”ה ויאכלו מן עץ הדעת. לדעת רב איבי לכאורה צריך להבין מהי הטענה על אדם, האם היה מוטל עליו לבדוק אחרי אשתו? ואכן בפירוש היפה תואר על המדרש מבאר שאכן צריך לומר שזו הייתה הטענה: “ומה שנענש על זה הטעם, כי אדם מועד לעולם והיה לו לבדוק אחרי מעשי אשתו, וזה שאמר הכתוב ‘כי שמעת לקול אשתך’ בלי לדרוש ולחקור אחריה”.

לפי זה, גדרו של אדם הראשון היה כעין שוגג, שלמרות שלדעת רב איבי לא ידע שמדובר בפרי עץ הדעת האסור באכילה, מכל מקום היה מוטל עליו לבדוק את מקור המשקה, ועל כך בא אליו הקב”ה בטענה, שאם היה בודק, לא היה נכשל.

אך עצם הנחה זו צריכה עיון – האם מוטל על אדם לבדוק שאשתו הכשרה אינה מאכילה אותו מאכלות אסורות? יתר ביאור לכך ניתן למצוא בדבריו של בעל אור החיים הקדוש, שהולך בביאור ענין זה בשתי דרכים:

“ונראה שכונת האדם היא, שלא ידע דבר כי אם האשה הביאה לפניו המזומן ואכל, ואינו חייב לשאול על המוגש לפניו דבר זה מנין, כי הלא כל הארץ לפניו היא מלאה מעדנים אשר נטע ה’. ודקדק לומר ‘אשר נתתה עמדי’ שלא לחייבו לחפש ולדקדק אחריה לדעת המובא לפניו כיון שהאשה הלז נתנה ה’ עמו לעזר ולהועיל, ואין רע יורד מהשמים, ואין לו לבדוק אחריה כי מן הסתם מעשיה נאים. ותמצא שאמרו ז”ל (קידושין ע”ו ע”א) ‘אין בודקין מן המזבח ולמעלה’ וכו’ ע”כ, הרי דכל שהוחזק במקום קדוש חזקת כשרות שלמה עליו, ומכל שכן אשה גדולה כזו אשר ברא לו ה’ לעזר אינו צריך לחפש אחריה מה נותנת לפניו… ומעתה אין ביד אדם עוון אלא שוגג. ואפשר שדין אונס יש לו כי לא היה לו מקום לומר, היה לך לתת לב לבל תחטא. ולא חשד באשה שתאכילהו דבר אסור כיון שנתנה לו מקל עליון. ולזה תמצא שלא קלל ה’ לאדם אלא להאדמה”.

לפי המהלך הראשון, אכן לא היה אדם הראשון מחוייב לבדוק אחרי מעשיה של אשתו, אלא מותר היה לו לכתחילה לסמוך עליה ולאכול ממה שמניחה לפניו, מאחר שבוודאי הייתה חוה יציר כפיו של הקב”ה מוחזקת בכשרות שלמה, ומכל מקום מה שאכל בלי בדיקה מגדיר אותו כשוגג ולכן נענש.

לפי המהלך השני, על פי הנחה זו שלא היה לאדם הראשון חובה לבדוק אחרי מעשי אשתו, הוא מוגדר כאונס ולא רק כשוגג, משום שאם הוא פעל לחלוטין כהלכה – אין שום שגגה במעשיו. ואכן, לפי מהלך זה – מבאר האור החיים הקדוש שאכן לא נענש אדם הראשון ישירות, אלא רק התקללה האדמה כך שיצטרך לעמול בכדי ליהנות ממנה, אבל מכל מקום הוא עצמו לא נענש, ומטעם זה – שהוא היה נחשב אנוס על מעשיו.

פשרה ממוצעת זו בעניין עונשו של אדם מלמדת אותנו לכאורה על מעמדו של האנוס באכילת מאכל איסור, אם היה בידו לפעול בזהירות קפדנית יותר ולהימנע מן האיסור, שאף שבסופו של דבר הוא מוגדר כאנוס, מכל מקום יש קפידא על כך.

מאידך גיסא, ייתכן שאין לדמות בין כל אדם לבין אדם הראשון, הגדול בענקים, שאין לנו כל השגה בגדולתו ובעומק מעשיו, והרי הקב”ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ולכן השפעת החטא שלו הייתה גדולה יותר עד כדי שהתקללה האדמה בעבור חטא זה, ומה שאין כן אצל כל אדם שהימנעות מזהירות גדולה מתוך מצב של אונס לא תיחשב לו לעוון.

הבחנה זו בין מצב של אונס למצב של שוגג נמצאת ביסוד ההלכה של חובת הבאת קרבן חטאת. רק השוגג, כגון מי ששכח שהיום שבת וחילל אותה, או ששכח שפעולה מסוימת אסורה בשבת וחילל אותה, חייב להביא חטאת, ואילו מי שמוגדר כאנוס, פטור מלהביא קרבן חטאת. ביסוד החילוק ביניהם  – חובתו של האדם לטרוח ולברר לפני כל פעולה או אכילה שאכן הדבר מותר, וכפי שמבאר הרמב”ן בספרו שער הגמול (פרק א):

“ומה חטאו, שלא נזהר בעצמו, ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ב”ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזירותיו של הקב”ה. ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה כולה. ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב ונטמתם בם. לפיכך נקרא השוגג חוטא. אף על פי כן אין השוגג ראוי להיענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עוון ולהתקדש ולהיטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא. לפיכך חס הקב”ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהם השגגות”.

לפי זה, מבאר רבינו הרב וייס שליט”א, סביר לומר שאכן לגבי אדם הראשון הייתה טענה יתירה מדוע לא בדק ולא בחן היטב את מקור המאכלות שמוגשים לו, ולכן אף על פי שהוא היה נחשב כאנוס, מכל מקום הייתה עליו טענה. לכן גם מעשיו גררו עונש מסויים, יותר מאשר אצל כל אדם.

עוד מביא רבינו תשובה מרתקת של החתם סופר (או”ח סימן ר”ב). הוא נשאל לגבי אדם שהיה אסור בבית האסורים בידי נכרים, ומכריחים אותו לאכול מאכלות אסורות, ומחמת חולשתו נהנה לפעמים מן האיסורים, ואחרי שהשתחרר מבית האסורים בא לשאול מה תהיה תשובתו, כי קשה עליו לשבת בתענית וגם הוא עני שקשה לו לתת פדיון נפש. החתם סופר מביא מדברי הפוסקים לגבי מי שיצא להציל נפשות בשבת, שכתב השלטי הגיבורים שאין צריך תשובה (עיין מג”א סימן שלד, לב). ומשמע שאם ירצה לקבל עליו תשובה רשאי, ומבאר החתם סופר, שזה כדעת הסוברים (עיין יו”ד סימן קנז) שמי שרוצה להחמיר למסור נפשו על מצוות שהדין לגביהם הוא יעבור ואל יהרג רשאי, הוא הדין שרשאי לקבל על עצמו תשובה על איסור שנעשה לצרכי פיקוח נפש; אבל לדעת הסוברים (שם) שהדבר אסור, גם כאן יש לשלול לעשות תשובה על מעשים שנעשו לצורך הצלת נפשות. זאת בנוגע למקרה שהדבר היה כולו באונס לפיקוח נפש, אך מעיר החתם סופר שבאיסורי אכילה ועריות שתחילתן באונס וסופן ברצון, שהרי נהנה מהן, ייתכן שיש עליו חובה מעיקר הדין לקבל על עצמו תשובה. ומבאר החתם סופר, שזאת למרות שאף שבגמרא בכתובות (נא, ב) מצינו מחלוקת לגבי אשת איש שנבעלה באופן שתחילת הענין הייתה באונס וסופה ברצון, האם היא אסורה לבעלה או לא, מכל מקום ברור שאין עליה שום חיוב עונש, עדיין ייתכן שלכל הדעות מכל מקום תשובה היא צריכה.

לגבי נידון שאלתו מכריע החתם סופר:

“ומכל מקום לא נראה לי להעמיס עליו תענית וצדקה אם עני הוא, אלא להודיעו ענין חטאו ושיתחרט, וה’ היודע ובוחן לבו יודע אם באמת מתחרט ומתודה ומבקש רחמים, כי אל רחום ה’ והוא רחום יכפר עוון”.

כעת נדון לעניין הברכה על מאכלות אסורות למי שהוכרח לאכלם משום פיקוח נפש. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קצו, א) נפסק:

“אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף”.

תחילת הלכה זו היא במשנה בברכות (מה, א) לענין מי שאכל טבל שאין מזמנים עליו. הגמרא (שם מז, ב) מבארת שהוא הדין לטבל מדרבנן (כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב). הראשונים נחלקו, האם רק לענין זימון אמרו כן, או שגם לגבי ברכות. כך נחלקו הרמב”ם והראב”ד (הלכות ברכות פרק א הלכה יט). הרמב”ם כתב:

“כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף…”. על כך משיג הראב”ד:

“טעה בזה טעות גדולה, שלא אמרו שאין מברכין, אלא שאין מזמנין עליהם, לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור, והוא כעין אכילת פירות שאין להן קבע לזימון, אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו”.

הרא”ש (ברכות פרק ז אות ב) מדייק כשיטת הראב”ד ממה שאמרו בסנהדרין ו, ב, שהגוזל חיטים והפריש מהן חלה אין זה מברך אלא מנאץ, ומדקדק הרא”ש שאכן עליו לברך, אלא שברכתו היא ניאוץ.

הבית יוסף מעיר על דברי הרא”ש, שבירושלמי במסכת חלה מבואר בפירוש שמצה גזולה אסור לברך עליה. וגם על עצם ראייתו של הרא”ש, מביא הבית יוסף גירסא אחרת שבה נאמר “כיצד מברך?! אין זה מברך אלא מנאץ!” ומזה משמע, שאכן אסור לו לברך. (ושגם לפי גרסת הרא”ש אין הכרח כדקדוקו). עוד הוא מביא שכדברי הרמב”ם מבואר גם בתוספתא (דמאי ב, יד), וכן בדברי כמה ראשונים. ולכן פוסק השו”ע כדעת הרמב”ם, שעל מאכל איסור אין מברכים כלל.

מה הדין במי שאכל מאכל איסור במצב סכנה? על כך פוסק השו”ע בקצרה בסעיף ב’, שעליו לברך. בבית יוסף מביא שדעת רבינו ירוחם בשם הרמ”ה היא שאינו מברך, אבל דעת הבית יוסף היא שהרמב”ם מודה להראב”ד במקרה זה שעליו לברך. הוא מבאר את דבריו יותר בסימן ר”ד, שם הוא מוכיח מדברי הרא”ש שחולה שאכל ביום הכיפורים מברך על המזון, וכן כתב הגהות מיימוניות (קושטא ברכות פ”א).

אמנם מדברי הרא”ש אין ראיה, שהרי הוא סבור שעל אכילת איסור מברכים, כדעת הראב”ד הכללית, אך הבית יוסף מציין שגם לדעת הרמב”ם נראה שמודה שצריך לברך כיון שאוכל את אכילת האיסור לרפאות חולי.

בביאור טעמו של הבית יוסף נראה, שבמקרה זו יודע הרמב”ם לטעמו של הראב”ד שתמה למה לא יברך על אכילת איסור הרי נהנה, ובעוד שהרמב”ם סובר שבכל אכילת איסור אין מה לברך על הנאה אסורה, כאן שהדבר היה לפיקוח נפש, ובעצם היה מותר באכילה, הוי אומר שהותרה לו ההנאה של ריפוי החולי על ידי המאכל, ועל כך הוא חייב לברך.

לפי זה, ייתכן לחדש חילוק בדעת הבית יוסף, שבמקרה שבו אנסו אדם לאכול דבר איסור, הוא לא יברך, שהרי אף שמטעם פיקוח נפש הותר לו לאכול דבר זה, מכל מקום לא היה היתר על ההנאה, אלא הוא כעין דברי החתם סופר – תחילתו באונס וסופו ברצון, ולכן מאחר שעצם ההנאה היא אסורה – אין לו לברך עליה. מה שאין כן במקרה של הבית יוסף העוסק באכילה לצורך רפואה, ויש לו הנאה מותרת מאכילה זו – רפואתו, על כך מודה הרמב”ם להראב”ד שחייב לברך.

עצם חילוק זה כבר מצאנוהו במגן אברהם (סימן ר”ד ס”ק כ, כא), ללא טעם, וייתכן שזה טעמו. ועיין עוד בחתם סופר הנ”ל שביאר הטעם, שמי שאוכל בע”כ ודאי אינו מברך, אבל מי שאוכל לפקח נפשו צריך להודות שבעתיים להקב”ה שזימן לו מאכל לפקח נפשו.