האם יש איסור תורה בהכנסת עירוי תוך ורידי בשבת?

פרשת שלח תשע”ט

 

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.   

(במדבר טו, לב-לה)

מי היה האיש שקושש עצים ביום השבת?

“תנו רבנן: מקושש זה צלפחד… דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו (ולא גלתה את שמו) ואתה מגלה אותו! ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק” (שבת צו, ב).

מדוע באמת חילל צלפחד, “אותו צדיק”, את השבת? נקדים מדברי הגמרא בבבא בתרא (קיט, א):

אמר רבי חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר: “מחלליה מות יומת”, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע”י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו; ללמדך, שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב”.

מה היה הספק של משה רבינו באיזו מיתה יש להמית את המקושש? המהרש”א (חידושי אגדות בבא בתרא שם) מבאר, על פי דיוק לשונן של בנות צלפחד שבאו לפני משה ואמרו “אבינו בחטאו מת”, שכוונתו של צלפחד הייתה לחלל את השבת בכדי שעל ידי כך יתגלה מהו העונש של המחלל את השבת.[1]

אך שואל המהרש”א, וכי מטרה כזו מצדיקה לעבור על איסור חמור של חילול שבת? ומחדש המהרש”א חידוש נפלא:

כידוע, במלאכות שבת ישנם כמה וכמה כללים מהי צורת המלאכה ואופן עשייתה שמי שעושה כך בשבת חייב מיתה. אחד מהכללים הללו, קובע שמלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר, מלאכה שלא נעשתה לתכליתה המקובלת, אין חייבין עליה[2]. הדוגמה הנפוצה לכלל זה, היא אדם שחופר גומה בקרקע, אך מטרתו אינה הגומה עצמה, כי אם העפר שנחפר לו הוא זקוק. התכלית המקובלת של חפירת בור היא השימוש בבור עצמו, ומשכך אינו חייב מן התורה.

כותב המהרש”א, שגם במקרה דנן, של צלופחד, מאחד שמטרתו לא הייתה השימוש בעצים שקושש, אלא לגרום לעצמו חיוב מיתה, אין כאן חיוב מן התורה, ולמעשה לא חילל צלפחד את השבת.[3]

(ולכאורה, יש להעיר על כך מדברי הגמרא שהבאנו, שבהם מפורש “נתחייב מקושש ונכתבה על ידו, ללמדך שמגלגלין חובה על ידי חייב”!).

להלן נעסוק בסוגיא מעניינת הקשורה למלאכה שאינה צריכה לגופה, ולאחת הפרקטיקות הרפואיות השכיחות ביותר: הזרקה תוך ורידית. חולים רבים זקוקים לאספקה של תרופות או נוזלים ישירות לוריד. במהלך הכנסת העירוי, לאחר דקירת הוריד, מוציאים מעט דם מהוריד בכדי לוודא שהעירוי אכן בתוך הוריד ותיתכן הזרמה טובה של התרופה או הנוזלים לתוכו. שלב זה עלול להיות כרוך באיסור תורה, שכן הוצאת דם בשבת היא “מלאכה”, לדעת הרמב”ם (שבת ח, ז) החיוב מכלל מלאכת דישה, מחמת פירוק הדם ממקום חיבורו בגוף, ולדעת רש”י ותוספות (שבת קז, א) החיוב הוא משום נטילת נשמה, מפני שהדם הוא הנפש, והוצאת דם כמוה כהוצאת הנפש.

לכן, הוצאת דם לשם בדיקת דם בדרך כלל נחשבת איסור תורה גמור שאין לעשותו אלא לחולה שיש בו סכנה (או על ידי נכרי – גם לחולה שאין בו סכנה).

אך מה לגבי הוצאת הדם המזערית שבתחילת תהליך מתן התרופה בזריקה תוך-ורידית?

הרב יהושע נויברט זצ”ל, כותב בספרו שמירת שבת כהלכתה (פרק לב), ששמע מרבי יחזקאל אברמסקי זצ”ל, וכן מד”ר פאלק שלזינגר ז”ל, המנהל הכללי השני של בית החולים שערי צדק בירושלים, בשמו של רבינו החזון איש זצ”ל, שיש בדבר איסור תורה, ככל הוצאת דם.

אך הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, הביא ראיה נפלאה שלפיה יש לדון שאין בדבר איסור תורה.

כידוע, חליבה נכללת במלאכת דישה האסורה בשבת. כך גם חליבה של חלב אם לתוך כלי לצורך התינוק, למעט כשהתינוק הוא זה המושך ויונק את החלב מאמו. פרטי דין זה נמצאים בשולחן ערוך (סימן שכח). בסעיף לט שם כותב השולחן ערוך: 

“מותר לאשה לקלח מהחלב (אל תוך פי התינוק, משנה ברורה) כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק. הגה: אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה, דלית בו סכנה”.

המגן אברהם במקום, מוסיף על דברי הרמ”א שהאיסור הוא מפני שאין סכנה בדבר, גם את העובדה שאין צער גדול, ומבאר, שאם לא כן, והיה כרוך בדבר צער גדול, היה מותר הדבר (לפחות מדאורייתא), מאחר שזה נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה.

מוסיף על כך הפרי מגדים (שם, אשל אברהם ס”ק מא), שכמו כן מותר לחלוב על גבי קרקע, בכדי שיראה התינוק את החלב ויאחז הדד, מפני שגם זה נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה.

כלומר: מכיון שבמקרים אלו אין הפירוק נעשה לצורך השימוש בדבר שהתפרק על פי התכלית המקובלת שלו – אין בכך איסור מן התורה.

על פי זה, כותב הגרש”ז, שמאחר שגם בהוצאת הדם בתהליך הכנסת עירוי תוך ורידי אין שימוש שנעשה בדם שיוצא, והוא הולך לאיבוד (או מוחזר פנימה), הדבר נחשב כמלאכה שאין צריכה לגופה.

דיון מעניין דומה שעשוי להשליך על המקרה שלנו עוסק בדם בתולים. כידוע, הסימן לכך שנערה מסוימת עדיין בתולה, הוא מציאת דם בתולים לאחר הפעם הראשונה שקיימה עם בעלה יחסי אישות. לכך השפעה הלכתית רבה (מעיקר דין כתובה, למשל, כתובתה של הבתולה כפולה מזו של אשה שאיננה בתולה).

הגמרא בפרק הראשון של כתובות דנה באריכות בשאלה האם מותר לבעול בעילה ראשונה את הבתולה בשבת או לא. נידונים שם כמה איסורי שבת אפשריים, כמו חובל או איסור בונה. על כל פנים עולה שם מתוך הסוגיא, שהוצאת דם הבתולים שמתרחשת כתוצאה ממעשה האישות – הנה מלאכה הצריכה לגופה. לכאורה, מדוע כך הדבר? הרי הדם הולך לאיבוד, ותכלית הפעולה של האדם לא כוונה כלל להוצאת דם זה? במה הדבר שונה מהוצאת החלב לאיבוד?

זהו למעשה מקרה דומה מאד לנידון דידן – במהלך מעשה מסויים, מוציאים דם מן הגוף שלא לצורך שימוש בו אלא משליכים אותו, האם הדבר נחשב מלאכה שצריכה לגופה?

הדמיון בין המקרים מתחזק כשלוקחים בחשבון את העובדה שלפני שהזוג הצעיר מקנח את דם הבתולים ומשליכו, הוא אוסף ממנו כדי לראות או להראות למומחים את הדם בכדי לוודא שזהו דם בתולים והנערה אכן בתולה, ולא דם ציפור שהכתים את הסדין. הגרש”ז אוירבאך מתחשב בנתון זה ומסביר באמצעותו את הסיבה לכך שהוצאת דם הבתולים נחשבת מלאכה הצריכה לגופה. למרות שבסופו של דבר משליכים את הדם ואין משתמשים בו, מכל מקום הוצאת הדם אינה לגמרי חסרת תועלת (כמו הבור שנוצר בעקבות חפירת העפר), אלא יש בה מטרה ותכלית!

כשהגרש”ז מסיים את דבריו, הוא מציין בפשטות “מה שאין כן הכא”; כלומר – בנידון הוצאת הדם בתהליך הכנסת עירוי תוך ורידי, לא מתקיימים מאפיינים דומים ולכן עדיין ניתן להתייחס לזה כמלאכה שאינה צריכה לגופה.

אך אנו נבקש לעיין בחידוש שיש בדברים: לכאורה, כשם שבמקרה של דם הבתולים, לא הסתפקנו בעובדה שהדם מושלך לבסוף, אלא התייחסנו אליו כדם שנצרך עבורנו, גם אם רק לשם קבלת אינדיקציה מסויימת, ומשום כך נחשב הדבר שהצם הוצא לתכליתו ולא לזריקה וחוסר שימוש, אם כן כך לכאורה גם הדבר בדם שמוציא הרופא באמצעות העירוי: אף על פי שהוא אינו משמש לצורך רפואי מצד עצמו (בדומה לבדיקות דם, שם אנו זקוקים לדם עצמו ומשתמשים בו), מכל מקום יש לנו תועלת בדם הזה ואנו מוציאים אותו בכוונה תחילה ולא כדרך אגב, בפעולה העומדת בפני עצמה (הכנסת העירוי אינה מחייבת יציאה של דם כעיקרון), ומדוע לא ייחשב הדבר כמלאכה הצריכה לגופה – למרות שלבסוף אנו משליכים את הדם (או מחדירים אותו בחזרה אל הגוף)?

נדמה שהשלמת ההסבר של הגרש”ז זצ”ל נמצא בקטע אחר מדבריו, שם הוא כותב:

“אך אפשר, דשאני דם בתולים שהדם הזה שבאותו מקום עומד לכך לראות אם יש דם או לא, ולכן חשיב בכל ענין כצריך לגופה, מה שאין כן בסתם דם וחלב יכולים שפיר לומר שרק אם ממש צריך אותם הרי זה חשיב צריך לגופה, ולא כשהולך לאיבוד”.

לפי זה, שימוש חלקי ולא מהותי בדבר שמעיקרו מיועד למטרה אחרת, אינו משמעותי והוא טפל לעיקר שהוא השלכת הדבר וזריקתו לאיבוד, אבל דבר שעומד למטרה מסויימת, ואנו מגשימים מטרה זו במלואה, אף שלא עשינו שימוש משמעותי בדבר ולבסוף גם השלכנו אותו, הדבר נחשב כמלאכה גמורה.

בכל מקרה, חשוב לציין שהדיון עוסק בחולה שאין בו סכנה, ולא בחולה שיש בו סכנה שכמובן מותר לעשות את כל צרכו. כאשר ניתן לתת את התרופה או הנוזלים באופן אחר עדיף לעשות כן, אך כפי שמצוי לפעמים ישנה דחיפות למתן התרופה או הנוזלים דווקא דרך הווריד ובמקרה כזה “הזריז הרי הוא משובח”.

[1] ופירוש “אבינו בחטאו מת” – אבינו לא חטא אלא עבור זה שימות.

[2] הדבר נתון אמנם במחלוקת תנאים.

[3] אם כך – מדוע באמת נתחייב מיתה? מפרש המהרש”א, שמכיוון שלא היה ניכר מה כוונתו של צלפחד, הרי העדים שהתרו בו העידו נאמנה על מה שקרה, וכוונתו היא בבחינת “דברים שבלב”, שאינם נחשבים ואיננו מקבלים זאת בדין – אלא דנים אותו למיתה על פי המציאות שראינו. אך מצד האמת לא חטא כלל.