פרשת בהעלותך תשע”ט

האם מותר להתפלל על חולה סופני שימות?

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (יב, יג)

דבר מקובל בכל תפוצות ישראל מימים ימימה, להתפלל על החולים לרפואה שלימה. ומתפילה זו של משה רבינו על אחותו מרים למדו חכמים הלכה, שהמתפלל על החולה אינו צריך להזכיר את שמו (ילקוט שמעוני בפרשתנו)[1].

למעשה, כפי שהרחבנו במאמר לפרשת ראה ובמאמר לפרשת וירא, חלק מהמטרה במצות ביקור חולים הוא בכדי שהמבקר שיראה את מצבו של החולה יתעורר לבקש עליו רחמים, כמבואר בטור (יורה דעה סימן שלה) “ומצוה גדולה היא לבקר, שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו”. בהמשך מוסיף הטור וכותב, כי גם במקרה של מחלה שאין לבקר את החולה בה (כגון חולה שנמצא במצב שביקור עלול לפגוע בכבודו), חובה לבקרו “בבית החיצון” כדי לבדוק אם זקוק לדבר מה, וכן “שומעין צערו ומבקשים עליו רחמים”. הבית יוסף שם מביא מדברי הרמב”ן בספר תורת האדם (עמ’ יז) מקור לדברי הטור.

על בסיס זה ישנן כמה הלכות בדיני ביקור חולים, כמו מה שכתב הרמב”ם בהלכות אבל (יד, ו) “הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה מראשותיו, אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא”, ובשו”ע (יו”ד סי’ של”ה ד’) העתיק דברי הרמב”ם וכתב “אין מבקרין החולה בג’ שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל חליו בבוקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים ולא בג’ שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים” והוסיף שם הרמ”א: “וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה”.

בשורות הבאות נעסוק בשאלה מפתיעה: האם לפעמים הדבר הנכון יותר הוא להתפלל על החולה שימות?

בגמרא במסכת נדרים (מ, א) נאמר:

“כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה – גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה – גורם לו שימות. מאי גרמא? אילימא כל המבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שימות, שימות סלקא דעתך? אלא, כל שאין מבקר חולה – אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות”.

ומפרש הר”ן:

“נראה בעיני דהכי קאמר, פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה, כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות ק”ד), דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער (כשראתה שפחתו של רבי כמה גדול צערו בחוליו), אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי”.

כלומר – הר”ן מפרש שלפעמים התועלת מביקור החולה היא לראות אם הוא מצטער כל כך שכבר ראוי להתפלל עליו שימות.

כמה מהמפרשים תמהו על ראייתו של הר”ן, שהרי בגמרא שם מבואר בפירוש שבאותה שעה שהיתה שפחתו מתפללת שימות, היו החכמים מתפללים עליו שיחיה, ולא התייאשו מן התפילה כלל, ומדוע נביא ראיה מן השפחה ולא מן החכמים?

הגר”ח פלאג’י, בספרו חקקי לב (יו”ד סימן נ) עונה על כך,  שמצאנו שלמדו רבנן דינים מאמתיה דרבי והחשיבוה כתלמיד חכם, כמו שמצינו במסכת מועד קטן (יז, א), ולכן אפשר ללמוד ממנה דין זה שמותר לבקש רחמים על החולה שמצטער הרבה שימות כדי שתנוח נפשו. ועוד, שאם היה ענין זה שלא כדין, לא היה התלמוד מביאו. ומה שרבנן לא השגיחו על כך, אפשר לומר שהם לא ראו כל כך את הצער של רבי כמו שראתה היא, ואם איסור יש בדבר היה להם לרבנן באותה שעה לגעור בה, וגם היה צריך לומר על כל פנים שמה שעשתה שפחתו של רבי היה שלא כהוגן.

בשבט הלוי (חלק ח סי’ רנג) כתב, שהיה אפשר לחלק ולומר שאין הדבר מותר אלא בשפחתו של רבי שהיתה אשה גדולה מאוד וידעה שבשמים מבקשים לרבי שיעלה לעולם העליון, והוסיף טעם מחודש ונפלא לחלק בין רבי לשאר חולים, שהרי ברבי כמו בשאר צדיקים נאמר שהם קרויים במותם חיים לכל דבר וענין (ואפילו להוציא ידי חובה את החיים), אם כן אין להוכיח מרבי על שאר חולים אחרים שיהיה מותר וצריך לבקש עליהם רחמים שימותו.

רבינו הגאון רבי אשר וייס שליט”א הביא ראיה נוספת לכך שלפעמים ראוי להתפלל על החולה שימות, מהמעשה בגמרא (בבא מציעא פד, א) ברבי יוחנן, שלאחר שנפטר החברותא שלו, ריש לקיש, הצטער הרבה עד שיצא מדעתו, ונאמר בגמרא “בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה” (ביקשו עליו החכמים רחמים ונפטר רבי יוחנן). אם נפרש שביקשו חכמים שימות, יהיה לנו מקור נוסף לכך שלפעמים ראוי לעשות כן (ועיין בשו”ת משנה הלכות חלק י סימן רב שהביא ראיה זו). אך הרב וייס מסייג זאת, כי יש לפרש שביקשו עליו רחמים באופן כללי שיוטב לו, ומן השמים הוחלט שכך טוב עבורו שיפטר מן העולם, ולא שכך ביקשו החכמים.[2]

ובגמרא בראש השנה (יז, א) מצינו:

“רב הונא בריה דרב יהושע חלש (חלה), על רב פפא לשיולי ביה (בא רב פפא לבקרו). חזייה דחליש ליה עלמא (ראה שעומד הוא להיפטר מן העולם), אמר להו: צביתו ליה זוודתא (הורה לקרוביו להכין לו תכריכים). לסוף איתפח (הבריא רב הונא), הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה (התבייש רב פפא מפניו)”.

הנצי”ב מוולאז’ין, בספרו מרומי שדה, תמה: “וצריך עיון, דהא אסור להתעסק בצרכי המת קודם מיתה!”. אך בספרו העמק שאלה (שאילתא צג) הוא עונה על שאלתו ומפרש שלא אמר רב פפא לקרובי רב הונא שאכן יכינו לו תכריכים, אלא כוונתו הייתה לעורר אותם שיתפללו עליו שימות, מאחר שראה שאין לו תקווה עוד לחיות.

בציץ אליעזר (חלק ה, רמת רחל פרק ה) כתב, שאין משם ראיה, ראשית מפני שתכריכים מותר להכין לחולה בחייו, ולא עוד אלא שלהכין כל צרכי המת שלא בפניו מותר (וכבר העיר כך הנצי”ב עצמו בתוספות להעמק שאלה). ומוסיף הציץ אליעזר וטוען, שאדרבה מסוף המעשה שם, שראינו שקם רב הונא וחזר לחיים, אנו לומדים שלא היה ראוי להתפלל עליו שימות מלכתחילה, שלפעמים יש לחולה איזו זכות מיוחדת (כמו רב הונא שם שהסביר אחר כך איך ניצול מן המיתה מאחר שהיה כל ימיו מעביר על מידותיו), או שהרופאים טועים באבחנתם, “ולא פעם ראינו לרופאים גדולים שאיכספו (=התביישו) בכגון דא לקבוע שחולה זה בודאי ימות, ואין שום תקוה על פי דרך הטבע שיחיה, ולבסוף קם ממטתו לתחיה שנים על שנים, ואפילו במחלות כאלה שבהזדהותם יודעים כבר ברור שלא יתרפא מזה, גם כן ראינו מקרים שהרופאים קבעו תאריך למיתתם, ולמעשה המשיכו לחיות הרבה יותר, ולא עוד אלא שבא מצב ביניים של הטבה במדת היסורים, וא”כ מי יוכל למדוד ולקבוע ערך חיי האדם ולו חיי שעה, יקרתם ויעילותם, עד שיוכל לקבל עליו להתפלל לה’ שיתקצרו, ואם חלילה לא יכסוף לבסוף מזה בעלמא הדין או בעלמא דאתי”.

בערוך השלחן (יו”ד שלה, ג) הביא את דברי הר”ן להלכה. אך רבים מפוסקי דורנו כתבו שתמוה הדבר שכתב כן, שהרי כל הפוסקים השמיטו דבר זה מן ההלכה, ומשמע שאין לעשות כן בשום מקרה.

כך למשל באגרות משה (חו”מ ח”ד סי’ ע”ד) נשאל אם מותר לנהוג למעשה כדברי הר”ן ולהתפלל לקרב מיתתו של חולה, והשיב שלא שייכת תפילה זו אלא במצב שברור שלא יועילו התפילות להחיותו ולמעשה אין לו תקווה, ובזמננו אין מי שיכול לדעת דבר כזה.

כעין זה כותב גם בשבט הלוי (חלק י סימן רצב): “ודאי משמע דאין דבר זה נמסר לכל אדם, דמי יודע בכמה וכמה מקרים אם באמת כבר הזמן שלא להתפלל, ולהכי לא מביאים זה הפוסקים בפירוש, וכך שמעתי”.

כך כותב גם רבינו הגאון רבי אשר וייס שליט”א.

דבר נוסף שכתב האגרות משה עורר מחלוקת מרתקת. ר’ משה זצ”ל כותב, שנראה שבמצב שבו באמת מותר להתפלל על החולה שימות, כבר מתבטלת החובה לעסוק בהצלת נפשו של אותו אדם. שהרי לא יתכן שאנו מצד אחד מבקשים שימות ומתייאשים ממנו, ומצד שני נהיה מחויבים לטרוח בהצלתו. אך הרב וייס שליט”א חולק על דבריו, וכתב שבודאי מחוייבים אנו לטרוח בהצלת נפשו, ואין בכך סתירה למה שאנו מתפללים להקב”ה שימות. ושכן כתב הגרש”ז אויערבאך במנחת שלמה (חלק א סימן צא אות כד).

רבי חיים פלאג’י כותב בספרו שו”ת חקקי לב (חלק א יו”ד סימן נ), שמה שהתירו לפעמים להתפלל על החולה שימות, כל זה במי שאינם קרובי משפחתו, משום שבקרב קרובי משפחה לפעמים יתכן שבתוך השיקול שלהם מתערב נגיעות אישיות שכבר כשל כוחם לטפל בחולה ורוצים להקל מעליהם את המעמסה, וכן מחמת שאינו מדרך ארץ ורחמנות שיבקש אדם על קרוביו שימותו.

למעשה, הוראתם הברורה של כל פוסקי ההלכה בדורינו לאסור על תפילה על החולה שימות, וזאת מכמה טעמים:

1. דברי הר”ן אינם מוסכמים. וגם הפוסקים השמיטו את דבריו.
2. גם אם יש מקרים שבהם ראוי להתפלל על החולה שימות, לא כל אדם ראוי לדעת מתי אפסה תקווה מן החולה ומתי לא.
3. כל רגע של חיים הוא יקר ערך, ובפרט כאשר חולה סובל ייסורים המכפרים על עוונותיו.
4. הפוסקים נחלקים בדעתם האם ניתן במצב של חולה סופני שנראה שאין לו תקווה על כל פנים להתפלל עליו שהקדוש ברוך הוא יעשה מה שטוב עבורו ושירחמו עליו מן השמים, או שעדיין צריך להתפלל עליו שיחלים ממחלתו. יש מתירים זאת. אך רבינו הגאון רבי אשר וייס שליט”א כותב שאין לעשות זאת ולשנות מהדרך הרגילה לתפילה על החולים.

[1] אמנם כתב הרמ”א (או”ח סי’ קי”ט) בשם מהרי”ל שזה רק כשמתפלל בפניו, אבל כשמתפלל שלא בפניו צריך להזכיר שמו.

[2] עוד מביא הרב וייס מקור לנושא מדברי הירושלמי ביבמות (מה, א), שם מובא מעשה ברב אדא בר אהבה, שנולד לו תינוק מהול ונעשה פצוע דכא (או כרות שופכה, עיין שם), והתפלל והתענה עליו אביו שימות (עיין גם בתלמוד בבלי שבת קלה, א שם מובא המעשה ללא הסוף).