סדרת מאמרים בעניין נסיעה וחזרה של אנשי רפואה והצלה לבית חולים בשבת (2)

א

במאמר הקודם הבאנו את מחלוקת הרא”ש והרמב”ם בנוגע למסקנת הסוגיא בהלכה של “התירו סופן משום תחילתן” עבור היוצאים למלחמה להציל נפשות. דעת הרא”ש היא, שבמצב שבו ניצחו ישראל, התירו ללוחמים לחזור רק אלפים אמה לכל רוח, אך לא לחזור למקומן, ואמנם התירו להם לחזור את אותם אלפים אמה עם כלי המלחמה שלהם. במצב שבו ניצחו הנכרים, מותר להם לסגת אל העיר, למקום מוגן, ולא משנה כמה רחוקה הדרך, וכמובן גם במצב זה מותר להם לקחת איתם את כלי המלחמה. לעומת זאת, לא כך משמע מדברי הרמב”ם שכתב בהלכות שבת (פרק כז הלכה יז):

“וכל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד עובדי כוכבים ומזלות או מן הנהר או מן המפולת, יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד העובדי כוכבים ומזלות תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו, הרי אלו חוזרים בשבת למקומן ובכלי זינן”.

בפשטות עולה מדברי הרמב”ם, שאין כל היתר לחזור בכלי זינן אלא במקרה אחד – אם ניצחו עובדי כוכבים את ישראל. והטעם לכך הוא לכאורה מובן, מאחר שאם ישראל ניצחו את אומות העולם, אין סיבה מיוחדת להתיר להם לקחת עמם את כלי המלחמה שלהם, אלא באופן זה בלבד שבו ניצחו אומות העולם את ישראל, שבמקרה זה אכן פשוט שמותר להם לחזור גם עם כלי המלחמה שלהם, שהרי צפויה להם עוד מלחמה וסכנה רבה.

לעומת זאת, בהלכות שבת פרק ב הלכה כג, כתב הרמב”ם:

“גוים שצרו על עיירות ישראל… אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת…וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא”.

דברי הרמב”ם נראים לכאורה סותרין אלו את אלו. בעוד שבפרק כ”ז הוא כותב בפירוש שההיתר לחזור למקומם הוא רק כאשר הייתה יד הנכרים תקיפה, והיינו מטעם פיקוח נפש וסכנה כמבואר בגמרא המעשה שהיה בסכנה שאירעה מכך שלא לקחו עמם את כלי הזין שלהם, בפרק ב’ נראה שאין כל הגבלה על כך, אלא אפילו אחרי שהצילו את אחיהן, כלומר שהייתה יד ישראל תקיפה וניצחו את האויבים, מכל מקום מותר להם לחזור למקומן, והרמב”ם אף מציין על כך את הטעם שהוא בכדי שלא להכשילן לעתיד לבוא – כלומר מצד ההיתר של התירו סופן משום תחילתן.

הדבר לכאורה תמוה ביותר, שהרי בגמרא מבואר בפירוש שההיתר לעשות איסורים דאורייתא אינו אלא במצב של סכנה, ולא סתם מצד ההיתר של התירו סופן משום תחילתן, שהוא אינו מתיר אלא איסורים דרבנן, ואפילו לא את כל האיסורין דרבנן (שהרי כאמור, גם אם הולכים יותר מאלפים אמה אין עוברים על איסור תורה אלא כאשר חוצים את גבול י”ב מיל, ומכל מקום לא התירו אלא אלפים אמה ותו לא).

והנה, נפסק בשולחן ערוך (סימן שכט, א): “כל היוצאים להציל, חוזרים בכלי זינם למקומם”.

מבאר המשנה ברורה: “כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא, שלא ירצו להציל עוד”.

פסק זה תואם לדבריו של הרמב”ם בפרק ב’ ולטעמו. אך המשנה ברורה מציין על מה שכתב השו”ע “למקומם” – לעיין בסימן ת”ז סעיף ג’. שם, כותב השו”ע בהתאמה לדברי הרמב”ם בפרק כ”ז:

“כל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד עובדי כוכבים או מן הנהר או מן המפולת, יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו; ואם היתה יד כותים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו, הרי אלו חוזרים בשבת למקומם ובכלי זיינם”.

הוי אומר – רק במקום סכנה מותר הדבר, ולא בכל מקרה. והדברים לכאורה דורשים יישוב. בכדי לתרץ את הסתירה הזאת כתבו שניים מגדולי הפוסקים בדור הקודם, שבהכרח יש לומר שישנו קשר בין הטעם של סכנה המבואר בגמרא, לטעם של התירו סופן משום תחילתן.

בשו”ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן פ’) נשאל הגר”מ פיינשטיין זצ”ל, לגבי חברת הצלה ששואלים האם מותר לאיש ההצלה לחזור לביתו בשבת לאחר שסיים להציל נפשות, כשאי אפשר ללכת ברגל, או כשהוא במקום שאינו כ”כ רחוק, אבל הוא חושש ללכת בלילה מחשש סכנה, ולגבי האפשרות להישאר במקומו עד צאת השבת – “ולהשאר שם כל השבת, ואף רק זמן גדול כעד היום, ואף באם כשיצטרך לשהות בזה זמן גדול יש לחוש שבני ביתו לא יניחוהו בפעם אחר, וגם שהוא עצמו יתרשל”. השאלה היא האם טעם זה מספיק בכדי להתיר לו לשוב ברכב, גם במצב שבו ישנם באיזור ביתו אנשי הצלה נוספים למצב של מקרה חירום נוסף.

ר’ משה מביא את הסוגיא, ומחדש על סמך דברי התוספות והרשב”א, שמה שאמרו שהיוצאים להציל חוזרין למקומן אין הכוונה רק לאנשי המלחמה, אלא גם למיילדת היוצאת ליילד אישה, ושגם לגביהם שייך הטעם של התירו סופן משום תחילתן. הוא מאריך מאוד לפרט ולברר תנאים שונים בעניין, כשמסקנתו היא שבכל מקרה שבו יש חשש מהותי מהתרשלות של אנשי ההצלה לבוא בפעם הבאה להציל נפשות, מותר להם לחזור למקומם אפילו באיסורי תורה, וזה עצמו מצב הסכנה שמחמתו מותר לחזור למקומן.

בתשובה ארוכה שערך הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (מנחת שלמה חלק א סימן ח’) כנגד פסקו של ר’ משה זצ”ל, (וכפי שהוא מציין – היא נכתבה בהסכמתו!), הוא דוחה את ראיותיו ומכריע שכמו שלא ראינו חשש של מצילים לבוא להציל אף שיתכן שיצטרכו לעסוק בהצלה כל השבת ויאבדו את נוחיותם, כך גם לא מצינו שיש לחשוש לכך שאם יצטרכו להישאר במקום ההצלה כל השבת לאחר שסיימו להציל, לא ירצו לבוא שוב. הוא מבאר, שלא מצינו כן אלא באותם אנשי מלחמה, שיש להם פחד ממשי לשהות באותו המקום, ואצלם אכן יש חשש סכנה שניתן לפרש אותו כהתירו סופן משום תחילתן – כלומר שזו היא הסכנה; אבל רופא, או איש הצלה אחר, שאין להם פחד לשהות באותו המקום, אין להם כל היתר לחזור למקומן באיסור תורה.

אמנם, לגבי איסורים דרבנן באופן כללי, אם לא ננקוט כשיטתו של בעל האגרות משה, הרי שכפי שאמרנו מסקנת הסוגיא נראית שלא התירו כל איסורים דרבנן אלא אך ורק הקילו ללכת אלפים אמה, אמנם בענין זה כבר מביא המנחת שלמה את חידושו של החתם סופר (שו”ת חלק ה השמטות סימן קצד).

החתם סופר נשאל: “על דבר רופא יהודי הקבוע לרפאות בשכר, ונוסע על העגלה ביום ש”ק לפקח על נפשות חולי יהודים ועובדי ככבים, אם צריך למחות בידו, כמו דאחז”ל ביולדות דלא שייך בזה איבה דנימא להו אנן דמנטרי שבתא מחללי’ עלי’ שבתא אתון דלא מנטרי שבתא לא מחללי’ עליכו שבתא”.

בכדי להבין את השיקולים השונים בחילול שבת להצלת נכרים, ראו מאמרנו בנושא ההיתר של “איבה”. החתם סופר מבאר שנסיעה זו – בעגלה – כרוכה בשלשה איסורים: שביתת בהמתו, שימוש בבעלי חיים, שיש בו חשש שמא יבוא לחתוך זמורה, ואיסור תחומין. לאחר שהוא מאריך לברר את ההלכה מצד האפשרות לבצע את הנסיעה על ידי נכרי, באופן שאין בו אלא איסור דרבנן, כותב החתם סופר דבר חידוש מפורסם:

“ונראה לי דעל כל פנים אסור לחזור למקומו אחר שעסק ברפואות של אותו הגוי, דלא דמי לההולכים להציל מן הגייס דחוזרים למקומם דהתירו סופם משום תחלתם שמא לא ילכו ויהי’ סכנה לישראלים, אבל הכא אף ע”ג דאם לא ילך לעסוק ברפואות אפשר שהי’ סכנה מ”מ אין להתיר לחזור משום תחלתם דהכא שגם הוא בסכנה אדרבא עיקור הסכנה הוא על עצמו ליכא למיחש שאם לא יתירו לו לחזור לא ילך פעם אחרת ז”א דהוא יחוש לעצמו משא”כ בהולכי’ להציל מן הגייס וכו’ שהולכי’ להצלת אחרים בהא איכא למיחש וק”ל”.

מחדש החתם סופר, שכאשר ההיתר לצאת להצלה הוא משום איבה בלבד, בכדי שלא יראו הנכרים שאנו נמנעים מהצלתם בשבת, אין היתר לחזור למקומו, משום שהרי עיקר ההיתר לעבור איסורים דרבנן בכדי לחזור למקומו הוא רק מצד החשש שאם נאסור לו אם כן בפעם אחרת הוא יימנע מללכת שוב, וחשש זה איננו שייך במקרה זה שבו הסכנה בהימנעות מללכת להציל נכרי היא על הרופא עצמו, ובוודאי הוא יחשוש לכך ויחזור גם בפעם הבאה. לכן – אין להתיר לו לחזור למקומו.

על כל פנים, מדבריו עולה שבמקרה של איש הצלה שהולך בשבת להציל נפשות ישראל, ואין חשש איבה, מותר לו לחזור לביתו על ידי נכרי, אף שהדבר כרוך באיסורים מדרבנן, ומטעם זה של “התירו סופן משום תחילתן” – שאם לא כן הוא יתרשל בפעם הבאה לצאת להצלת נפשות בשבת.

על דברי החתם סופר מעיר הגרש”ז אויערבאך, שהדברים לכאורה אינם מתאימים לסוגיית הגמרא ממנה עולה שלא התירו כל איסור דרבנן מטעם זה, אך הוא כותב שמכל מקום “כבר הורה זקן”.

[עוד הוא מעיר, שייתכן שהחתם סופר עסק במקרה שבו הרופא היה טריך לטרוח למצוא מקום לשהות שם כראוי עד מוצאי שבת, והיה מקום לחלק בין זה לבין מקרה של איש הצלה או רופא שיכול להישאר בכבוד בבית החולים וכדומה, אך למעשה הוא כותב שיש להקל בענין כל עוד מדובר על איסורים דרבנן].

על פי זה פסק הגרש”ז במנחת שלמה (תנינא סימן ס אות יא) להתיר לחזור מהצלה אפילו יותר מאלפים אמה כל עוד אינו יותר מי”ב מיל, ושם הוא כותב עיקרון חשוב, שבחשש זה של התרשלות בפעם הבאה מללכת להציל יש להכריע על פי המציאות שלנו, וכיום יש לחשוש שאם לא נתיר כך, אכן יימנעו להציל.

ובספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (חלק א עמוד קנה) כותב כך: “אמר לי מו”ר (שליט”א) זצוק”ל בשם מרן החזו”א, שאין לאסור לרופא הנוסע בשבת לחולה לחזור עם מכוניתו לביתו כדי שלא להכשילו לעתיד שיסרב לנסוע בשבת לחולה”.

מכך עולה שדעת החזון איש הייתה כדעת האגרות משה, להתיר אף איסורי תורה. אך ייתכן שיסוד הכרעה זו נובעת מכך שהמציאות היא שיש לחשוש שלא ילך בפעם הבאה, וככל שיש חשש גדול ואמיתי כזה, מותר לכל הדעות אף איסור דאורייתא, אף לחולקים על האגרות משה.

מקור לכך הביא בספר ארחות שבת (חלק ג’ סימן ה) ממה שביאר הגרש”ז את החילוק שמצאנו בהלכה זו בין היוצאים להציל, שכאמור שיטתו היא שלא התירו להם אלא ללכת אלפים אמה, לבין היוצאים לעדות החודש, שהתירו להם (בר”ה כא, ב) אף איסורים דאורייתא מחשש שבפעם הבאה לא יבואו להעיד. מבאר הגרש”ז, שלגבי הצלת נפשות לא חששו חכמים שלא ירצו לבוא בפעם הבאה, משום שאין לחשוש שאדם יימנע להציל ויעבור על “לא תעמוד על דם רעך”, ולכן לא התירו אלא איסור דרבנן של אלפים אמה.

לפי זה, כשיש חשש אמיתי שאכן יימנעו, יש מקום להתיר גם איסורי תורה. דוגמא לדבר מביא שם, מאדם שמתנדב בהצלה, ומצוי שצריך הרבה פעמים בשבתות להוביל חולים לבית החולים או לצאת להצלה במקום מרוחק. אצלם, יש בהחלט מקום לחשוש שאחרי כמה שבתות כאלה, הוא יימנע מלהמשיך לעסוק בכך בשבתות, אם לא נתיר לו לחזור.

מצד שני, אצל גורמים כאלה, יש צורך לבסס את הפעילות בשבת על כמה שפחות חילול שבת, שאם לא כן תשתכח אצלם תורת שבת לגמרי. לכן, כתבו הפוסקים שני כללים:

• ההיתר נאמר במי שמצוי אצלו הצלה, כגון איש הצלה רופא או אחות, אבל אדם שבאופן מקרי נזעק להציל חיים, דינו חמור יותר.
• כתבו השבט הלוי (חלק ו סימן כו) והחוט שני (חלק ד פרק צ), שככל שמדובר על מי שבאופן קבוע יוצא לפיקוח נפש, יש לו לדאוג לנכרי שיקח ויחזיר אותו בקביעות. וכך אכן נהוג אצל רופאים ואחיות שומרי שבת, לנסוע לבית החולים ולחזור ע”י נכרי.

שונים זו היא רק ההתחלה לדיון מורכב בדעת הרמב”ם, שאינה ברורה כל כך כאשר משווים את דבריו בכמה מקומות. על כך בס”ד במאמר הבא.